ב-7 באוקטובר סמוטריץ' היה בטוח שבתוך 48 שעות יגידו לו להתפטר, ובצדק – אלה היו מילותיו. אבל מאז הוא גילה שאפשר להישאר בתפקיד של שר במשרד הביטחון וחבר קבינט, לא לקבל אחריות על אלפים שנרצחו, ולטעון ש-7 באוקטובר היה בסך הכל טעות טקטית.
גם זה חלק מהבלבול הנוכחי של העולם. אז למען הסדר הטוב, שלושה דברים: הראשון, טבח 7 באוקטובר הוא האסון הגדול ביותר שקרה לישראל מאז הקמתה; השני, אחרי האסון הזה אין לגיטימציה ציבורית להקמת ממשלה עם מנסור עבאס, ולכן זה גם לא יקרה; השלישי, שדרן שמקבל לידיו משאב ציבורי, צריך להיזהר שלא להביע דעות פוליטיות בוטות באמצעותו.
אבל אין מה להשוות בין שלושת הדברים. קיומם של השניים האחרונים לא מבטל את האחריות על האסון הנורא בתולדותינו, שמבחינת חשיבותו, עומד במקום הראשון בפער גדול. גם אם מדובר בשלוש אמיתות, הן לא בנות השוואה ולא מבטלות זו את זו.
מותו של הפוליצר
בעולם החדש הזה, המושגים מתבלבלים. השבוע, למשל, חולקו פרסי הפוליצר לשנת 2025, ואחד הזוכים הוא צלם עזתי האחראי לתמונת המופת של התינוק הסובל ממחלה גנטית, תמונה שהופיעה על העמוד הראשון של ה"ניו יורק טיימס", כ"הוכחה" לכך שיש רעב בעזה. אחר כך פורסם תיקון קטן, שמצבו של התינוק לא קשור לרעב, והאחים שלו, שנחתכו מהתמונה, לא נראים סובלים מתת־תזונה.
אבל מה משמעות התיקון בעולם מבולבל? עם קבלת הפרס, ה"טיימס" טען שמדובר ב"עיתונות אמיצה של צלם שסיכן את עצמו". זהו שקר במצח נחושה, שהרי עיתונות אמיצה שמסכנת את עצמה בעזה היא עיתונות שמעיזה לצאת נגד חמאס ולהסתכן במוות ובעינויים. לא זו שמהדהדת את הנרטיב של חמאס ומוכרת תמונות שיחזקו אותו ל"ניו יורק טיימס". כשהמושגים מתבלבלים, הכל נהיה נגוע. לפרסים כבר אין משמעות, וגם לעיתונות אין משמעות.
לרבים קשה לקבל את העובדה ששום דבר כבר לא עובד כפי שעבד פעם. הם כמהים לסדר הישן שהופר, אבל השאלה היא איך מגיעים לסדר חדש, שהרי לאחור אי אפשר לחזור. השבוע קיבלתי בוואטסאפ סרטון של חוקר ישראלי במכון ויצמן, שמספר באנגלית על פרעות שיהודים עושים בפלסטינים באיו"ש מדי יום.
הטרגדיה היא שבפועל, כנראה שלפחות חלק ממה שנאמר בסרטון הוא נכון. החוק בישראל התרופף מאוד בשלוש השנים שחלפו, וגם הנורמות התרופפו. בין היתר, בשטחים מתחוללת אנרכיה שאינה מטופלת, ממש כפי שהמצב שקדם ל־7 באוקטובר לא היה "מחדל טקטי", אלא אסטרטגיה שגויה מול עזה, רבת-שנים, וזלזול בכך שהחלטות שגויות של הממשלה עולות בחיי אדם.
בישיבות הקבינט סוגיית המצב הנפיץ בשטחים עולה מדי ישיבה וכתובה בכל הפרוטוקולים, ובכל זאת אינה מטופלת. סמוטריץ' ממשיך עם מדיניותו כשר במשרד הביטחון, וישראל כ"ץ הפסיק את המעצרים המנהליים של יהודים למען הפריימריז. האם צה"ל יצליח להתמודד? ומה אם יתרחש עוד אסון? כנראה שנשמע מהאחראים תלונות על כך שלא העירו אותם.
מחכים לליברמן ולאיזנקוט
אנשים רבים משוועים לסדר חדש, ומחפשים את הדמות שלדעתם תוכל להביא אותו. הכמיהה לסדר לא קשורה ל"ימין" או ל"שמאל", אף שיש מי שמנסה לבלבל עוד יותר את המושגים המבולבלים ממילא. חלק מהימין מאוד לא אוהב את התנהלות הממשלה ומחכה לאלטרנטיבה יותר טובה. חלקו ישתכנע מתעמולת הנגטיב על "מנסור עבאס", אבל לא כולו. רחוק מכך.
בתוכנו חיים המון אנשי ימין אבודים, חסרי בית, שמחכים לאיחוד בין ליברמן לאיזנקוט. הם ערים גם לפרסומים על גלעד ארדן ויולי אדלשטיין שאולי יחברו כדי לייצר את "הליכוד 2", כי במפלגה המקורית אין היום מקום לאנשים איכותיים. הסגנון של טלי גוטליב גדול עליהם, כמו גם קבלני קולות שמגינים על רוצחי ימנו בנימין זלקה, שלדעתם לא התכוונו לרצוח, אלא "רק לדקור".
ישראל היא מדינה שרוב רובה ימין אחרי 7 באוקטובר, וזה זמן מה ברור שהישועה לישראל לא תבוא מהשמאל, אלא מהימין. אבל במסגרת המושגים המבולבלים, נזכיר שימין זה לא השתמטות חרדית על חשבון צה"ל, או השתלחות בהמית באלה שנלחמים לצידך בשדה הקרב. ימין הוא לא הסרת אחריות – לא מהטבח, לא מהפשיעה או מהחינוך, וגם לא מהמצב הנפיץ בשטחים והסכנה ל־7 באוקטובר נוסף שיגיע דווקא משם, כשאנחנו בשפל תדמיתי חסר תקדים ולאף אחד בעולם לא יהיה אכפת.
הבחירה היא לא בין הכנסת מנסור עבאס לקואליציה לבין טבח. הבחירה היא לא בין הקמת מדינה פלסטינית לבין התנגדות להקמתה, משום שמדינה כזו לא תעמוד על הפרק מבחינת ישראל עוד שנים רבות. הבחירה היא בין התרופפות החוק לבין כינון סדר. בין מריבות בלתי נגמרות לבין הסכמות והתקדמות לרפורמות, גם במערכת המשפט. בין קבלת אחריות לבין ספינים שנועדו להסיט את תשומת הלב מסדרי העדיפויות הנכונים ביותר למדינה.
התרעות פיקוד העורף