"הסערה המתקרבת", ספרו החדש של פרופ' אוד ארני ווסטד מאוניברסיטת ייל, מציג תמונה מטרידה של העולם. מצבנו היום, הוא טוען, דומה לזה ששרר בעולם בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. אחרי כמה עשורים של יציבות יחסית, העולם שכח את מוראות המלחמה (בתחילת המאה ה־20, מוראות מלחמות נפוליאון, בתחילת המאה ה־21, מוראות מלחמות העולם), ומתגלה בו מחדש פוטנציאל של קונפליקט הרסני.
מלחמות יש אומנם כל הזמן, אבל העולם מתקרב לאפשרות הגרועה הרבה יותר של מלחמת מעצמות. "דמיון מפחיד" בין ימינו לבין הימים שלפני 1914 אפשר למצוא במיזוג של הטענות "שיש למעצמות הגדולות זו כנגד זו. הדבר נכון במיוחד לגבי מערכת היחסים בין ארה"ב לסין, אך ניתן להבחין בכך גם במקומות אחרים. הן בבייג'ינג והן בוושינגטון, כל פעולה של אחת המדינות נתפסת כהוכחה לכוונותיה התוקפניות כלפי האחרת – החל מעמדה אסטרטגית ומדיניות ימית, דרך בריתות וקשרי ידידות, ועד למדיניות סחר וטכנולוגיה". בשתי הערים הללו, "איש אינו מנסה להפוך את המתחים לניתנים לניהול". מיזוג של מקורות טינה מגוונים היה אחד "מהגורמים העיקריים למלחמה ב־1914".
בעולם סוער כזה ישראל היא שחקנית קטנה, או בינונית, שעלולה לספוג מכה גדולה. מקור ההתלקחות של מלחמת העולם הראשונה היה בסרייבו. מקור ההתלקחות הפוטנציאלי של מלחמת העולם השלישית יכול להיות ממש כאן. אם חלילה יבוא, הוא ימצא את ישראל במצב תדמיתי קצת משונה. כבר כמה שבועות שמתנהל כאן דיון ערני למדי על כך שאזרחי ארה"ב הולכים ומאבדים את אהדתם ארוכת השנים לישראל. נתונים שפורסמו בכמה סקרים מהימנים מעידים על כך כמעט ללא ספק. ומצד שני, השבוע הופיע מידע חדש, שמוסיף קומה של מורכבות לדיון הזה. אם רוצים לתאר אותו באופן הפשוט ביותר, אפשר לתאר אותו כסוג של דילמה מוכרת: מה אתם מעדיפים להיות, אהובים או חזקים?
הסקרים לפני שבועיים ושלושה גילו לנו שאנחנו פחות אהובים מכפי שאנחנו רוצים להיות. שיעור גדול של אמריקאים מביטים בישראל בעין ביקורתית, לעיתים עקומה. הסקר השבוע – של מכון פיו – מגלה שישראל נדמית לאמריקאים כמדינה שמתחזקת. למעשה, מתוך 12 מדינות שנבחנו, ישראל היא השנייה הכי מתחזקת, אחרי סין. 45% מהאמריקאים חושבים שזה הכיוון – התחזקות. 21% חושבים שהכיוון של ישראל הוא היחלשות (כשליש אומרים שהיא במצב דומה לזה שהייתה).
מי עוד מתחזק יותר משהוא נחלש? יש מדינות כאלה, כמו סעודיה. אבל שיעור הסבורים שסעודיה מתחזקת נמוך לעומת שיעור הסבורים כך ביחס לישראל – 29%. ויש גם לא מעט מדינות שלדעת האמריקאים נחלשות. האיראנים נחלשים, או כך סבורים האמריקאים, וגם הבריטים, הצרפתים. הרוסים והקנדים זוכים לאחוזים דומים של התחזקות והיחלשות. אמריקה עצמה – אומרים האמריקאים – נחלשת. למעשה, ביחס למצבה של אמריקה יש ויכוח גדול. רוב הנוטים לרפובליקנים (55%) חושבים שהיא מתחזקת. אבל רק 14% מהנוטים לדמוקרטים סבורים כך.
במקרה של ישראל, רפובליקנים ודמוקרטים מסכימים: היא מתחזקת יותר מנחלשת. גם בעיני הדמוקרטים, שביקורתם על ישראל ניכרת, אנחנו מתחזקים יותר מכל מדינה ברשימה מלבד סין. אולי כולם קראו את מאמרו של כריס קולדוול ביום ראשון, בעיתון ה"ניו יורק טיימס". אמריקה שוקעת, קבעה כותרת המאמר, כמו האימפריה הבריטית במחצית הראשונה של המאה ה־20.
מה אתם מעדיפים להיות, אהובים או חזקים? שני סקרים על פני שבועיים מעמידים אותנו מול מה שעשוי להיראות כמו פרדוקס, אבל ייתכן שהוא למעשה שני צדדים של אותו המטבע. מצד אחד, האמריקאים פחות אוהדים אותנו, מה שמחליש אותנו – בגלל התלות הישראלית הגדולה באהדתה של אמריקה. מצד שני, האמריקאים דווקא חושבים שאנחנו מתחזקים, מה שאולי מייתר לדעתם את הצורך באהדה שלהם אלינו, ואת הצורך בנכונות שלהם לסייע לנו. ישראל לא סימפטית לא ראויה לאהדה. שתסתדר לבד. ישראל חזקה לא זקוקה להגנה. שתסתדר לבד.
בשום רגע הוא לא היה מנהיג אמיתי של קבוצה אמיתית שנשבעת בשמו. הוא לא היה נתניהו, ולא אריה דרעי, ולא איתמר בן גביר, ולא שלי יחימוביץ', ולא יוסי שריד. גנץ האדם הוא כנראה איש נעים הליכות ונבון. גנץ הפוליטיקאי הוא לא דמות אמיתית, הוא יצירה וירטואלית. בינה מלאכותית למילוי תפקיד נדרש לזמן מוגבל.
במקום הפוליטי שבו ישב גנץ יושבים היום אחרים. גם הם עוד רחוקים ממנהיגות במובן האמיתי שלה. גם הם כרגע במשימת מילוי מקום. במקום האידיאולוגי שבו ישב גנץ, לפחות בתקופה האחרונה, עוד לא לגמרי ברור מי יושב. עוד לא לגמרי ברור אם זה בכלל מקום. את קו התפר שבין הגושים – נכנה אותם כרגע, כי זה מה שמסתמן בינתיים, "גוש נתניהו" ו"גוש נפתלי בנט" – אפשר לתאר בשתי דרכים. אפשר לתאר אותו כמקום טקטי. מאגר קולות פוטנציאלי של מי שלא יודעים באיזה גוש הם רוצים, ולכן יעדיפו את העמימות של האמצע. אפשר לתאר אותו גם כמקום ערכי, כפי שעושה גנץ. המקום שבו לא מפרידים אלא מחברים. לא גבול בין מחנות – דבק של מחנות.
כמה יושבים קרוב מספיק לקו האמצע הזה כדי להיחשב לפוטנציאל הצבעה, קשה מאוד לחשב. אבל מדובר כנראה על בערך 15% מהמצביעים. זה כולל לדוגמה את מי שאומרים שיצביעו למילואימניקים. זה כולל לדוגמה את מי שאומרים שאין להם העדפה לגוש כזה או לגוש אחר. זה כולל מצביעי ליכוד, שלא כל כך תומכים בנתניהו, ומסתייגים מאוד מחלק משותפיו הטבעיים. זה כולל גם מצביעים נוכחיים של בנט, שהחיבור עם לפיד גורם להם להרהור שני, או שלישי.
ניתן דוגמה: יש שיעור מסוים של ישראלים שאומרים שהם "לא יודעים" למי יצביעו בבחירות. כאשר שואלים את הישראלים הללו איזה גוש הם מעדיפים שינצח, התשובה של שני שלישים מהם היא "אני לא מעדיף שום גוש". כשיבואו חילי טרופר, או גלעד ארדן, או מי שזה לא יהיה ויבטיחו להם לא להעדיף שום גוש – זה יהיה סוג של פיתוי. אם יעבוד, מפלגת אמצע תקבל כמה מנדטים. הם יבואו על חשבון בנט, הליכוד, הציונות הדתית. הם יבואו על חשבון מה שנותר מגנץ, ומה שנותר מהמילואימניקים של יועז הנדל. הם שם, ומישהו יכול להחליט לקטוף.
כל זה טקטיקה – לא ערכים. כל זה דרך לקושש קולות לטובת מפלגה שתקום ברגע הנכון, כדי לענות על צורך של מצביעים מסוימים. אלא שהצורך במפלגה שאפשר להצביע לה, בלי לכוון ל"גוש", אינו זהה לרצון בקואליציה רחבה – קואליציה ציונית, או קואליציה בלי קיצונים, או קואליציה של משרתים, או כל הרכב אחר שאתם חושבים עליו, שמשמעותו הלחמה של חלק ממה שכעת הוא גוש הקואליציה וחלק ממה שכעת הוא גוש האופוזיציה. במילים אחרות: יש הבדל בין ארדן, או טרופר, שיום אחרי הבחירות נעשה ממליך מלכים וקובע איזה גוש יקבל את המנדט – לבין ארדן או טרופר, שיום אחרי הבחירות מודיע לנתניהו, בנט, איזנקוט, שהדרך היחידה מבחינתם לשלוט היא לחבור לקואליציה משותפת.
יש הבדל, כי ביום שאחרי הבחירות הסנטימנט כבר לא קובע – קובעת המתמטיקה. אם לגוש נתניהו או לגוש בנט יהיה רוב, הם לא זקוקים למתווכי קו התפר. המתווכים זקוקים להם. ברצות מנהיגי הגושים – מפלגת קו התפר תוכל להצטרף לקואליציה החדשה, בלי להעמיד תנאים.
ההצטרפות שלה תספק למעוניינים תמורה רטורית: "הקמנו קואליציה רחבה". מבן גביר עד ארדן, או מיאיר גולן עד טרופר. חלק גדול ממי שאומרים שהם רוצים קואליציה רחבה מתכוונים בדיוק לזה. קואליציה רחבה יותר מכפי שיש כיום. קואליציה שנשענת על גוש, בתוספת הרחבה חוקית, אולי ממ"ד, אולי מרפסת. גוש הימין, פלוס בנט. או גוש השינוי, פלוס מפלגה בנוסח הליכוד ב' של ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין.
ניתן דוגמה: כאשר בחנו כמה ישראלים שמגדירים את עצמם "ימין" רוצים קואליציה "רחבה", התברר שמדובר בכמעט מחצית מהם. כשבחנו עם המצביעים האלה למה הם מתכוונים כשהם אומרים "רחבה", כמחצית אמרו שהם מתכוונים לקואליציה של "מחנה הימין" בתוספת "מפלגה או שתיים" שיסכימו לקבל את קווי היסוד. כלומר, יותר "מורחבת" מאשר "רחבה".
מקרב מצביעי ה"מרכז" יש רוב בעד קואליציה רחבה. אבל גם אותם צריך לשאול כמובן למה הכוונה ברחבה, ורובם בוחרים נוסחה שמבטאת "קואליציה בלי המפלגות הקיצוניות". מה שמחייב עוד שאלת המשך: מי הן המפלגות הקיצוניות? רוב בוחרי המרכז לא מוכנים בעיקרון לשבת עם מפלגה שתומכת בפטור משירות צבאי לחרדים. כמחצית מבוחרי המרכז לא מוכנים בעיקרון לשבת עם מפלגה שתומכת בסיפוח יהודה ושומרון. רוב בוחרי המרכז מעדיפים קואליציה יותר צרה, העיקר לא לשתף מפלגה "לא ציונית" בקואליציה. אבל שימו לב גם לזה: בעיני בוחרי המרכז, ש"ס היא מפלגה לא ציונית. בעיני חלק משמעותי מבוחרי הימין, ש"ס היא כן מפלגה ציונית (כאשר בוחרי הימין אומרים "לא ציונית", חלק גדול מהם מתכוונים לערבים בלבד).
כל זה בא לומר שיכול להיות שהמסר האידיאולוגי של גנץ – בעד קואליציה רחבה – נדחה על ידי הבוחרים לא משום שאינם רוצים אותו, אלא משום שהם מבינים שהפשרות שייתבעו מהם גדולות מכפי שהם מוכנים לקבל. הישראלים עם הסנטימנט הגנצי חושבים, או מקווים, שיש איזו פשרה גדולה שאפשר לנסח, ושתוכל להושיב יחדיו את כל הישראלים מבצלאל סמוטריץ' ועד יאיר לפיד. בן גביר יישאר בחוץ, על תקן הקיצוני מימין. אולי גם יהדות התורה תישאר בחוץ, על תקן הלא ציוני (ש"ס תיכנס לאחר שתתפשר בנושא הגיוס). גולן והקפלניסטים יישארו בחוץ בצד השני, על תקן הקיצונים משמאל. והערבים – טוב, הם כמובן יישארו בחוץ. לזה מכוונים כרגע בשני הגושים. לזה צריך להקדיש דיון נפרד.
אבל אולי בתוך תוכם, גם הישראלים עם הסנטימנט הגנצי מבינים שהפשרה הגדולה, שתוביל לקואליציה הגדולה שהם מדמיינים, איננה ריאלית בישראל של ימינו. זו פשרה שמתעלמת מיותר מדי שאלות חיוניות. כמו – מי יהיה ראש הממשלה. כמו – מה תהיה מדיניות הממשלה בנוגע לדברים כמו הרפורמה המשפטית, הקצבות למגזר החרדי, תמיכה בנוער הגבעות והחוות, טיפול בפשיעה במגזר הערבי.
פשרה קטנה וקואליציה בינונית? אולי. במחנה גוש השינוי יש לא מעט מצביעים הסבורים שסופו של בנט לשבת בממשלת נתניהו. במחנה הקואליציה יש רבים שישמחו על תגבור הימין המלא בתוספת של מפלגה לכיוון המרכז, של ארדן, או של טרופר. אולי יקבלו בשמחת מנצחים, בתנאים שלהם, אפילו את בנט. החלום של גנץ – הפוליטי והערכי – נראה רחוק למדי מסיכוי להגשמה. אולי, בלי להתכוון לזה בדיוק, זה מה שהבוחרים שנטשו אותו אומרים לו.
מכיוון שכתבתי ספר "בעניין החרדים...", אני בוודאי חושב שהאתגר החרדי הוא אתגר חשוב. אפילו חשוב מאוד. קריטי לעתיד המדינה. מצד שני, מכיוון שאני עורך סקרים כל הזמן, אין לי מנוס מהכרת המציאות. וזו מציאות פשוטה: רוב הבוחרים מציבים את האתגר החרדי במקום שאינו מרכזי יחסית לסוגיות אחרות שמטרידות אותם לקראת הבחירות. הראשון – הביטחון; השני – הדמוקרטיה והרפורמה משפטית (לשני הצדדים); השלישי – יוקר המחיה (ולפעמים זה הדבר השני).
אפשר כמובן לטעון שהאתגר החרדי יושב בצומת שבו נפגשים שלושת הדברים שהכי חשובים. גיוס חרדים, זה הביטחון. נפתלי בנט אמר בראיונות הטלוויזיה שלו בשבוע שעבר, שמכיוון שלא מגייסים את החרדים נשפך דמם של חיילים אחרים. אין ספק שהוא צודק. העברת תקציבים לחרדים, זה יוקר המחיה. כדי שתהיה לישראל כלכלה משגשגת, ההסדר עם החרדים צריך ריסון או ביטול (אני בעד ביטול).
וכמובן, האתגר החרדי משיק גם לשאלות על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. במקרה הזה, יש מי שיאמרו שהחרדים מצטרפים למחנה הפוגעים בדמוקרטיה, ויש שיאמרו ההפך: הם בעלי הברית שלנו בקמפיין החשוב לחיזוק הדמוקרטיה.
האתגר החרדי הוא לא החשוב ביותר בבחירות, אבל הוא זה שמקופל בו פוטנציאל של נושא חובק־כל יותר מכל נושא אחר. כאמור, הוא משיק לכל הנושאים הכי חשובים. וגם: הוא נושא שקשה לקואליציה משני טעמים.
הראשון – ברוב השאלות המהותיות שנוגעות לחרדים, רוב הציבור מסכים עם הטענות נגד הממשלה והמדיניות שלה. זה כמובן לא אומר שרוב הציבור יצביע נגד הממשלה, כי לציבור יש כל מיני דעות על כל מיני דברים. מצביעי הליכוד יאמרו: כן, גם אנחנו רוצים שחרדים יתגייסו, אבל יש דברים חשובים יותר שרק הליכוד יכול. או שמצביעי הציונות הדתית יאמרו: כן, גם אנחנו רוצים שיתגייסו, אבל אנחנו רוצים גם להקים עוד התנחלויות, והחרדים יאפשרו את זה יותר מקואליציה עם יאיר לפיד.
הטעם השני שהנושא הזה קשה לקואליציה הוא הנראוּת. כמו שכתבתי במאמר קודם, לבנימין נתניהו יש בעיה. ציבור גדול שרואה בו את המנהיג המתאים לא במיוחד מחבב את השותפים שלו. שימו לב למה שבנט הקפיד לומר כל הזמן בראיונות: דרעי, יצחק גולדקנופף, סמוטריץ'. למה חשוב לו להזכיר אותם? כדי להזכיר לבוחרים שנתניהו זה לא נתניהו. נתניהו זה חבילה שבאה עם כל התופינים הנוספים, שאת השמות שלהם אתם מכירים, ושאת הטעם שלהם אתם לא כל כך אוהבים. ככל שבוחרים מתלבטים יחשבו פחות על נתניהו ויותר על מה שבא עם נתניהו, כך עולה הסיכוי שיצביעו למישהו שאיננו נתניהו.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בספר "The Coming Storm" של Odd Arne Westad, בסקרי מכון PEW, המכון למדיניות העם היהודי JPPI, במאמר "America Is Officially an Empire in Decline" של Christopher Caldwell.
התרעות פיקוד העורף