ובכן, המשימה הזו בוצעה בהצלחה. יש היום לא מעט ישראלים שמשוכנעים שבג"ץ הוא זה שקשר את ידי הממשלה וצה"ל, התערב בגסות בהוראות הפתיחה באש ובנושאים ביטחוניים נוספים והמיט עלינו את האסון. ספוילר: לא היה, לא נברא, לא מניה, לא מקצתיה, אפילו לא ברמז, אפילו לא קצת. כלום. פשוט שום דבר.
עצה: אם יש לכם בסיס מהסוג הזה, אל תבנו עליו כלום. הוא לא יחזיק מים. בדוח המדובר מובאים בעיקר שלושה פסקי דין שמהווים, על פי מכונת הרעל, את ליבת ההתערבות של בג"ץ בענייני ביטחון: מדובר בעתירה בעניין הסיוע ההומניטרי לעזה, עתירה בעניין הסיכולים הממוקדים ועתירה בעניין הוראות הפתיחה באש.
תשובת המדינה לבג"ץ הייתה כזו: "יש למערכת הביטחון מחויבות לשמור על העברת המינימום ההומניטרי ההכרחי לתושבי עזה, מכוח המשפט הבי"ל ומכוח החלטת הקבינט בעניין". בג"ץ אימץ אותה וסירב להתערב. בצה"ל ובממשלה מאשרים: זו הייתה החלטה שלנו. בג"ץ לא התערב בה. אבל העובדות לא מקלקלות לחברים את הסיפור.
זה אפילו יותר מצחיק. או עצוב. כי היום, אחרי הטבח, אחרי הכל, ממשלת ישראל, ממשלת הימין על מלא־מלא, ממשיכה להכניס לעזה מדי יום הרבה יותר סיוע הומניטרי מזה שהכניסה ממשלת אולמרט. ביניש מספרת כי "העתירה נדחתה וקיבלנו את המבנה שצה"ל הצהיר עליו של מדיניות אספקת הסיוע ההומניטרי. פסקנו שיש סטנדרטים של סיוע הומניטרי ומעבר להם הם לא צריכים לקבל". לא זו בלבד, השופטים הרחיקו לכת מעבר למה שהיה צפוי מהם וקבעו שעזה אינה מהווה שטח כבוש והחובות של ישראל לאוכלוסייתה הן, לפיכך, מינימליות בלבד.
האמת מעוגנת ומוצלבת גם באין־ספור מסמכים שנחשפו לאחרונה, שמהם עולה שמי שמורה על מדיניות ה"מקלות וגזרים" מול עזה, הוא נתניהו. בלי קשר לבג"ץ. כך למשל מסמך מ־8 בנובמבר 2020 שבו קובע נתניהו בסיום דיון כי "יש להמשיך את הסיוע הקטארי (סולר, סיוע לנזקקים, השלמת הכנסה), שמירה על מרחב הדיג, הרחבת היבוא והיצוא מהרצועה, אספקת תרופות וציוד רפואי, המשך הכנסת פועלים וסוחרים, המשך הקמת מתקן ההתפלה". הוא גם קובע שהמדיניות צריכה להמשיך להיות שמירת השקט ברצועה ושימוש במדיניות "מקלות וגזרים".
השיא מגיע, כאמור, אחרי 7 באוקטובר. בלי בג"ץ ובלי בצלם, נתניהו מורה להציף את הרצועה בסיוע הומניטרי. הנחיה מדינית שלו, נטו. הרבה יותר ממה שהיה בעבר. ביולי 2025, בסיומו של דיון ביטחוני הוא לא רק מורה על זה, הוא גם מדגיש: אין מדיניות של הרעבה בעזה מצד ישראל. אנחנו מקדמים מהלך יזום שכולל פתיחת צירים הומניטריים. צריך להדגיש שמדובר ביוזמה שלנו ולא במהלך שנכפה עלינו.
כל זה, דברי נתניהו. לא בג"ץ. כי הוא יודע היטב שישראל זקוקה ללגיטימציה. הוא יודע שאת הלגיטימציה שלה שאבה כל השנים המדינה מעצם קיומו של בג"ץ, מעצם קיומה של ביקורת שיפוטית. הוא גם יודע שהביקורת הזו הייתה מדודה ובנושאי ביטחון נתנה לו ולממשלה "קארט בלאנש", כרטיס כמעט פתוח, לעשות הכל. למרות כל זאת, הוא מתזמר ומחרחר את עלילת הדם הזדונית, המחרידה הזו.
מי סיכל את הסיכולים?
איזה קטע, זה פשוט לא נכון. זה הפוך. בג"ץ לא ביקר אלא הכשיר את הסיכולים הממוקדים. זו הייתה ההכשרה המשפטית הראשונה של הסיכול הממוקד, שהומצא על ידי ישראל, והיא מהווה עד היום אבן היסוד של ההכשרה המשפטית של השיטה הזו שאומצה על ידי מדינות רבות בעולם. כולם אומרים שאם הבג"ץ הישראלי אישר, אז סימן שזה מותר. כולם, חוץ מהרוטמנים.
הסיכולים החלו להתבצע, ובהצלחה רבה. סיכולו של שחאדה גרר את העתירה. בג"ץ ישב על המדוכה ארבע שנים, שבהן נמשכו הסיכולים הממוקדים ביתר שאת ובקצב הולך וגובר, עד שהדבירו את האינתיפאדה השנייה. ואז, ב־14 בדצמבר 2006, פורסם פסק הדין. בג"ץ דחה את העתירה, קיבל את מדיניות צה"ל, הוסיף לה שתי תוספות זעירות: שהסיכול יבוצע כשאי אפשר לעצור את החשוד, ושכל סיכול ייבדק רטרואקטיבית לצורך לקחי עתיד.
כאמור, זה פסק הדין שנתן לנו את ההכשר הסופי, המשפטי, העליון, להמשיך בסיכולים. המדיניות הזו נמשכת עד היום. מעולם לא היה סיכול ממוקד כלשהו שנמנע בגלל מגבלה כלשהי שהטיל בג"ץ. אנחנו תמיד נעדיף לעצור את המסוכל, כי אז נוכל לזכות גם במודיעין יקר ערך, ובכל המקרים שבהם המעצר בלתי אפשרי, מסכלים. עובדה.
כשהנתונים הללו הובאו בפניו של ארז וינר, במהלך הסרט, הוא הגיב כך: "אני לא רוצה להיכנס לסוגיה בלי שיהיו בפני ניירות על מה נאמר בדיון. אני מדבר על דוגמאות שאני כן שולט בהן". ואני אומר לווינר, או שאתה משקר במנצח נחושה, או שאתה כסיל. הרי אתה לא שולט בניירות המונחים לפניך גם כשאין מצלמות (הנ"ל איבד חומר סודי ביותר ואף נשפט על כך). בזמנו, הייתי קרוב לווינר, האמנתי שנעשה לו עוול רב בפרשת הרפז. מסתמנת האפשרות שבמקרה שלו, הלכתי שולל.
עמית על הכוונת
עכשיו, אחרי האסון, השרלטנים טוענים שהעתירה שהושגה היא זו שמנעה מצה"ל לבלום את 7 באוקטובר. היא הרגילה את החיילים בהתקרבותם של מפגינים לגדר. היא אם כל חטאת. וכמובן, כמו במקרים הקודמים, מדובר בהמצאה שקרית פתולוגית מופרעת, במקרה הטוב. מה שבאמת קרה זה שהשופטים כלל לא ביקשו לעיין בהוראות הפתיחה באש החדשות והסודיות שנוסחו בצה"ל. הם דחו את העתירה וקבעו שלצה"ל יש סמכות לקבוע את הוראות הפתיחה באש ללא התערבות משפטית.
צריך להוסיף שאף אחת משלוש העתירות הללו לא גררה, בזמן אמת, ביקורת מימין. הסיבה פשוטה: לא הייתה סיבה לביקורת כזו. ההחלטות היו ביטחוניסטיות למהדרין. עלילת הדם נולדה עכשיו, כשהתברר שרוב עצום בציבור חושב שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר אסון 7 באוקטובר. מכיוון שוועדה כזו עלולה לצלוב את האחראי האמיתי, זה שכולנו מכירים, נוצר צורך דחוף לקעקע את הלגיטימיות של בג"ץ, שהוא הגוף שאמור להקים את הוועדה הזו. כן, זה עד כדי כך פשוט. ומפלצתי. ועלוב. ומסוכן. ויש לא מעט אנשים שקונים את זה ומאמינים לזה.
העובדות מדברות בעד עצמן, אבל הן כנראה מדברות לקיר אטום. אין בנמצא פסיקה משמעותית אחת של בג"ץ שעמדה בניגוד לעמדת הצבא או הממשלה בנושאים ביטחוניים. מי שהבטיח להפיל את חמאס ובמקום זה שחרר מעל אלף רוצחים, ניהל רומן בהתכתבות עם יחיא סנוואר וסידר לחמאס מימון נדיב מקטאר, לא עשה את זה במצוות בג"ץ. מי שסירב לחסל את ראשי חמאס לאורך שנים, כנ"ל.
התרעות פיקוד העורף