בשנים האחרונות הפכה המילה "משילות" למוקד לוויכוחים פוליטיים סוערים. לפעמים, מי שרוצה לפתח משילות ישראלית בארץ ישראל מכונה בשמות גנאי. במובנה העמוק, משילות היא התנאי היסודי לקיומה של מדינה חפצת חיים. משילות אינה רק כלי טכני לאכיפה. היא היכולת של עם לממש את ריבונותו בארצו ולהתוות דרך אל עתיד משותף.
עבורנו הדבר מתחיל בהגדרה, מהו עם ישראל. אובדן המשילות שאנו חווים מלווה בהתנכרות עמוקה למסורת היהודית ולשורשים המשותפים שלנו. עדות כואבת לכך ראינו בעימותים בערים המרכזיות ביום הכיפורים, שסדקו את המקודש לנו. רגע זה של חולשה פנימית קדם לפוגרום החמאסי בשמחת תורה, שהזכיר לנו בדרך הקשה מה קורה כשהזהות הלאומית נחלשת.
לצד זאת, אנו עדים לשימוש מניפולטיבי במושג "דמוקרטיה" כסיסמה ריקה שנועדה לבלום כל ביטוי של זהות יהודית. במדינות מערביות רבות מקובלת דמוקרטיה שמרנית או לאומית, המקדמת ערכי מורשת וזהות קולקטיבית - מודלים שאותם "שוחרי דמוקרטיה" בישראל היו שוללים בנחרצות לו הוצעו כאן. דמוקרטיה אמיתית צריכה לשרת את קיומו של הלאום, ולא להפוך לכלי שמפרק אותו מבפנים.
כדי להבטיח שכל צעיר וצעירה ירגישו שהמדינה היא לא רק ביתם, אלא גם אחריותם, עלינו להציב את ערכי הציונות ושיבת ציון במרכז תוכניות הלימודים. עלינו להחזיר את התנ"ך למעמדו ככתב הזכויות והחובות שלנו. עלינו לחזק את הסמלים: הדגל חייב להתנוסס בגאווה בכל מוסד חינוכי ולאומי.
מעל לכל, אחת ממטרות היסוד של החינוך חייבת להיות הטמעת ערך הנתינה - לזולת ולמדינה - ולא רק השאיפה לקבל. עלינו לחנך דור שרואה בשליחות ובאחריות ערך עליון. הדוגמה הנשגבת ביותר לכך היא חיילינו ולוחמינו, המחרפים את נפשם למען קיומו של העם בארצו. רק מתוך בהירות מוסרית המבוססת על הסיפור הלאומי המלא, ועל רוח של הקרבה, נוכל להניח יסודות איתנים לקיומנו כאומה ריבונית, חזקה ומאוחדת בארצה.