מרבית העם מצוי כיום במצב של הכחשה אל מול המציאות הקשה - התנהלות המקרבת אותנו לסכנה קיומית, כפי שאירע לנו בחורבן הבית הראשון והשני ובשנות השואה. העם חצוי: חלקו תוקף את מי שמנסה להציב בפניו מראה, מתוך רצון להימנע מהאמת ותקווה עיוורת לנס, בעוד שחלקו השני שותק וחושש להשמיע את קולו.
כאומה, אנו מידרדרים ככדור שלג אל עבר התהום. אני מוצא את עצמי כקול קורא במדבר, זועק לכולם: "התעוררו לפני שיהיה מאוחר מדי!". כדי לשנות את המסלול, עלינו להבין לעומק את מנגנון ה"הכחשה": מדוע אנשים נוטים לעצום עיניים דווקא כשהם נתונים במצבים הקשים ביותר?
הכחשה היא אחד ממנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים העמוקים והנפוצים ביותר. היא פועלת כמעט תמיד כ"בלם זעזועים" נפשי מול מציאות שקשה מדי להכיל אותה ברגע נתון. ניתן לחלק את הסיבות להכחשה למספר רבדים מרכזיים:
לסיכום, הכחשה היא לעיתים קרובות לא בחירה מודעת בשקר, אלא ניסיון נואש של הנפש להגן על עצמה מפני כאב או שינוי שהיא חשה שאינה מסוגלת לעמוד בהם באותו רגע. הבעיה מתחילה כשהכחשה הופכת ממנגנון הגנה זמני למחסום קבוע, שמונע תיקון והתמודדות עם המציאות.
מנגנון ההכחשה המלווה את עם ישראל הוביל לאסונות כבדים בעבר, והוא עומד בבסיסו של האסון המתהווה לנגד עינינו כיום. בחינה מעמיקה של מהות ההכחשה חושפת את המניעים לבריחה מן האמת: מדוע אנשים מגלים אדישות לעובדות ובוחרים לברוח אל "מציאות מדומה".
מרחב מוגן זה, שבונים לעצמם רבים כדי לחסוך מעצמם חרדה קיומית, הוא אשליה מסוכנת. בעוד שהיא מעניקה שקט נפשי רגעי, המציאות המדומה הזו היא שסוחפת את האומה כולה במדרון תלול אל עבר חידלון ואובדן.
ההיסטוריה מלמדת שהמחיר של הכחשה אסטרטגית הוא אכן כבד מנשוא. כאשר מערכת - בין אם היא נפש של אדם בודד ובין אם היא מדינה שלמה - נאחזת בקונספציה נוחה אל מול מציאות משתנה, היא מאבדת את היכולת להקדים תרופה למכה.
כדי להתגבר על הכחשה ברמה הלאומית ולהיערך לאתגרים, נדרש שינוי עומק בתרבות הארגונית, המדינית והביטחונית. להלן הצעדים המרכזיים הנדרשים:
נדרשת גם מוכנות לתרחישי קיצון: הפסקת ההסתמכות על "ניהול סכסוך" ומעבר להכנה למלחמה כוללת, כולל הצטיידות במלאים אדירים של חימוש, מזון ואנרגיה.
יש להיערך גם להכנת העורף: העורף הוא החזית החדשה. השקעה במקלוט, במיגון ובחינוך לשעת חירום היא קריטית כדי למנוע קריסה ברגע האמת.
"באין חזון ייפרע עם" (משלי כ"ט). הדרך היחידה למנוע חורבן שלישי היא להחליף את השאננות בערנות מתמדת, ואת ההכחשה במוכנות חסרת פשרות. המעבר מהכחשה לפעולה דורש אומץ ציבורי ומנהיגותי להסתכל לאמת בעיניים, קשה ככל שתהיה, ולפעול עכשיו - לפני שהאיומים יהפכו לעובדות מוגמרות בשטח.
כדי לרתום חברה שלמה להתמודדות עם איומים קיומיים מבלי לשקוע בייאוש, עלינו להפוך את החרדה לתוכנית עבודה. ייאוש נוצר כשאנשים חשים חוסר אונים מול סכנה גדולה; "דחיפות לפעולה" נוצרת כשהם מבינים שיש להם תפקיד ויש דרך מוצא.
הנה התשתית הנדרשת לשינוי התודעתי והמעשי:
יש להציג את האמת: יש לדבר אל הציבור בגובה העיניים. חשיפת העובדות לגבי התעצמות האויב ובריתותיו אינה צריכה להיעשות בטון אפוקליפטי, אלא בטון מקצועי ומפוכח. האמון הוא נכס אסטרטגי: רק כשהציבור מאמין שהמידע שמספקים לו הוא אמין, הוא יהיה מוכן להירתם להקרבה הנדרשת - שירות מילואים ארוך, השקעה בביצור העורף ועוד.
אני אישית מקבל הרבה מאוד הצעות טכנולוגיות, הצעות לייעול ופתרונות לבעיות קשות בלחימה מאזרחים ואנשי מילואים שאין להם עם מי לדבר. הם מעבירים אליי את הצעותיהם, ואני שולח אותן לגורמים העוסקים בדבר. אבל זו טיפה בים. כאמור, הצבא ומשרד הביטחון צריכים להפוך את שיתוף האזרחים לכלי נוסף לפתרון הבעיות.
יש לפעול גם לשיקום "צבא העם": החזרת התחושה שביטחון המדינה הוא אחריות משותפת של כולם, ולא רק של "צבא קטן וחכם" שנמצא אי שם.
יש צורך בהקמת קבינט חירום לאומי קבוע: הקמת פורומים שמאחדים את הכוחות הטובים ביותר במדינה, ללא קשר לשיוך פוליטי, כדי לעסוק אך ורק באיומים האסטרטגיים. נדרשת גם אחריות: נכונות של המערכות להודות בטעויות עבר ולתקן אותן בגלוי. זהו המנוע החזק ביותר ליציאה מהכחשה.
לסיכום, כדי לרתום את העם, עלינו להפוך את האיום למשימה לאומית גדולה - כזו שכל אזרח מרגיש שהוא חלק ממנה. ישראל הוקמה מתוך הכרה בסכנה קיומית ושילוב ידיים כדי לנצח אותה. חזרה לרוח הזו - רוח של ערנות, שותפות ותכנון מדוקדק - היא הדרך היחידה להחליף את ההכחשה במוכנות שתבטיח את קיומנו לדורות.
התרעות פיקוד העורף