הפוליטיקה הישראלית אינה משחק מחשב שבו מעבירים אצבע ממפלגה למפלגה וכל הקולות נשארים באותו גוש. בני אדם אינם פיקסלים על מסך. לבוחרים יש רגשות, זהויות, כעסים ונאמנויות. רבים מהמצביעים שנותרו עם גנץ אחרי מסע העליהום שנערך נגדו בחודשים האחרונים אינם מצביעי "רק לא ביבי" קלאסיים. אילו הם היו כאלה, מזמן היו נודדים ללפיד, לגולן, או למפלגות אחרות בגוש.
דווקא העובדה שגנץ ממשיך לשמור על בסיס תמיכה גם לאחר שהותקף מכל כיוון כמעט מלמדת שחלק לא קטן מתומכיו באים מהמרכז המתון ואף מהימין הרך. אלו אנשים שאינם רוצים את הקיצוניות של נתניהו ושותפיו, אך גם אינם מתחברים לשיח החריף והלוחמני של חלק ממפלגות האופוזיציה. עבורם, גנץ הוא כתובת ממלכתית יותר, מאופקת יותר, ביטחוניסטית יותר.
לכן, ההנחה שאם גנץ יפרוש יעברו כל מצביעיו אוטומטית לגוש האנטי־נתניהו היא הנחה חסרת בסיס. חלק מהקולות אכן יעברו למפלגות מרכז־שמאל אחרות, אך חלק אחר עלול בהחלט לחזור לליכוד או להישאר בבית. במילים אחרות: מי שדורש מגנץ לפרוש עלול דווקא לחזק את נתניהו במקום להחלישו.
תופעה דומה אפשר לראות בפרשנויות הנלהבות סביב האפשרות שמעורבותו של דונלד טראמפ בקמפיין הישראלי תסייע לנתניהו. יש פרשנים שממהרים להציג זאת כנכס אלקטורלי ודאי. כדאי להם להיזכר מעט בהיסטוריה. בבחירות 1996 גויס נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שהיה אהוד בישראל הרבה יותר מטראמפ, כדי לסייע לשמעון פרס. קלינטון הגיע להלוויה של יצחק רבין, נפגש עם פרס, שידר חום ותמיכה כמעט בלתי מוסתרים.
סקרים שבדקו את השפעת המעורבות האמריקאית בבחירות העלו אז בבירור כי חלק ניכר מהציבור הישראלי לא אהב את התחושה שמנסים להשפיע עליו מבחוץ. במקום לחזק את פרס, המעורבות הזרה הרחיקה ממנו מצביעים. הישראלים, מימין ומשמאל, אוהבים להרגיש שהם מחליטים בעצמם. יש בהם רגישות עמוקה לעצמאות לאומית ודחייה של התערבות מבחוץ, גם כשמדובר בידידים קרובים.
לכן, לפני שפוליטיקאים ממהרים להכריז מי חייב לפרוש, ולפני שפרשנים קובעים שמעורבות אמריקאית היא "בוננזה אלקטורלית", אולי כדאי לגלות מעט יותר צניעות. הפוליטיקה הישראלית כבר הוכיחה פעמים רבות שהיא מורכבת הרבה יותר מהכותרות הפשטניות באולפנים.
התרעות פיקוד העורף