אחרי 7 באוקטובר נדמה היה לרגע שמשהו עמוק עומד להשתנות כאן. הכאב הלאומי, תחושת ההפקרה, החרדה הקיומית - כל אלה יצרו אצל רבים תקווה שאולי סוף-סוף נבין שאי אפשר להמשיך באותם דפוסים ישנים של שנאה, מחנאות ופוליטיקה קטנה. הייתה ציפייה שהימין והשמאל יתכנסו מתוך הבנה שהחברה הישראלית הגיעה לקצה גבול היכולת שלה להכיל פירוק פנימי. אבל התקווה הזו החזיקה זמן קצר בלבד.
הם רואים מבוגרים שמדברים על אחדות אך מתנהגים בשנאה, וכמעט לא פוגשים מנהיגות שמסוגלת להודות בטעות, לשתף פעולה או להציב חזון לאומי ארוך טווח. אנחנו מנסים לייצר אחדות מלמעלה באמצעות הסכמים פוליטיים, בזמן שהאמון מלמטה מתפורר. אי אפשר לחבר חברה דרך אולפנים, קמפיינים וסיסמאות. אי אפשר לרפא שבר לאומי באמצעות דילים.
אחדות אמיתית מתחילה ביכולת לומר אמת גם כשהיא אינה נוחה. ביכולת להקשיב למי שחושב אחרת בלי למחוק אותו. בהבנה שהמדינה אינה שייכת למחנה אחד ובמנהיגות שמוכנה לוותר על אגו למען מטרה גדולה יותר. ישראל אינה זקוקה לעוד חיבור טכני בין מפלגות. היא זקוקה לחיבור אמיתי בין בני אדם. לא לעוד רשימה מאוחדת, אלא לחברה שמסוגלת לזכור שהיא עם אחד. אחרת, גם אם נחליף ממשלות, נחבר מפלגות ונייצר עוד כותרות נוצצות - נמשיך להסתובב באותו מעגל של כאב, כעס וחוסר אמון.
נדמה שלעיתים מחליפים לוגו, צבע וסלוגן, אבל התוכנה הפנימית נשארת בדיוק אותה תוכנה. הציבור כבר יודע לזהות מתי מדובר בשינוי אמיתי, ומתי זה בעיקר "עדכון גרסה" של אותה מערכת הפעלה תקועה. אולי הגיע הזמן להבין שאי אפשר לבקש מהאזרחים להאמין ב"אחדות", כשבתוך חדרי הישיבות המאבק המרכזי הוא עדיין בשאלה מי ישב ליד ההגה, ולא לאן נוסעים.
התרעות פיקוד העורף