אך החלו רוחות הבחירות ועוד טרם נורתה יריית הפתיחה והפוליטיקאים פנו לאזור הנוחות הרגיל שלהם, הפסיכיאטריה. מסעות בחירות קודמים אופיינו בשיח בוטה ומעליב, התוקפנות התעטפה בשיח "רפואי פסיכיאטרי". חברי כנסת "גילו" כי יריביהם מטופלים נפשית ואף נוטלים תרופות נוגדות דכאון והסיקו מכך על יכולת האדם להיבחר ו/או להנהיג.
מיותר לומר שאף חבר כנסת אינו פסיכיאטר ודומני שאף לא פסיכולוג. מעטים מחברי הכנסת הנם רופאים ואף הם לא עסקו בטיפול שנים רבות. חלק מחברי הכנסת היו בטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי ולחלק מהם יש בני משפחה מטופלים או שטופלו.
אבל לפעמים כשאין מילים או שנגמרות המילים בוחרים נבחרינו או נבחרותינו להטיח ביריב פרטים (נכונים או בדויים) מעולם בריאות הנפש. המחשבה והעדר המחשבה משלות כאילו אדם מטופל רגשית או תרופתית הוא אדם חלש, נחות או לא ראוי. או שלפחות כך תחשוב עדת הקולות הצפים והמתלבטים או שכך הבייס שלי יעריך אותי ואת תעוזתי.
ומה הבעיה ב"האשמת" חבר כנסת בהיותו בטיפול, בעובדה שנוטל תרופות או בהדבקת אבחנה פסיכיאטרית. הבעיה הראשונה היא התהדרות בידע וביכולות אבחנה שאין לח״כינו הנכבדים. הבעיה השניה היא שזה לא משהו שראוי לגנאי. נהפוך הוא אנו עמלים להביא את אלו הזקוקים לטיפול מוקדם ככל שאפשר כדי להקטין את מצוקתם. הכפשת אדם על ידי דמות כמו חבר כנסת יכולה להביא לתוצאה ההפוכה.
פוליטיקאים - האחריות היא עליכם
והבעיה העיקרית היא חבירה לסטיגמה, שאותה אנו רוצים לקעקע, אנשים נרתעים כי הם חוששים בדיוק מהכתמתם במשהו שממש איננו כתם. מטופלים ובני משפחות סובלים ונרתעים כי אתם נבחרינו מכתימים את התמימים. מתוך אותה סטיגמה מטופלים מסתירים גם מפני רופאיהם את העובדה שנוטלים טיפול. הסתרה שעלולה להיות מסוכנת לחייהם.
בשנים האחרונות קבלתי פניות רבות לאבחן דמויות מפתח בציבוריות הישראלית, לקבוע מסוגלות וכשירות. סירבתי כמובן. הפסיכיאטריה אסור שתהיה כלי בידי פוליטיקאים. תפקידנו לאבחן ולטפל כדי להביא מזור ולא כדי לנאץ.
לקראת הבחירות אני קורא לחתימה על אמנה של שיח נקי, ואם זו דרישה מוגזמת אזי לאמנה המוציאה את נושא בריאות הנפש משימוש לא מקצועי.
התרעות פיקוד העורף