זה נכון שטראמפ הוכיח את עצמו כתומך חזק של ישראל, אך סיוע חוץ נדיב אינו דבר שהוא תומך בו באופן אינסטינקטיבי. נתניהו מבין זאת היטב ושהשגת חידוש להסכם בהיקף הנוכחי צפויה להיות משא ומתן מורכב.
ישראל יכולה תיאורטית להמתין לממשל הבא. אבל מעבר לכך שהחבילה הנוכחית מסתיימת בסוף 2027 - מה שעלול ליצור פער מסוכן בסיוע - אין סיבה ממשית להאמין שהתנאים הפוליטיים בעתיד יהיו טובים יותר. אם דמוקרט ינצח בבחירות לנשיאות ב-2028, אישור ההסכם יהפוך להרבה פחות ודאי. אך גם תחת ממשל רפובליקני, הרבה יהיה תלוי באיזה אגף של המפלגה ישלוט בבית הלבן. הזרמים הבדלניים בתוך המפלגה הרפובליקנית של היום הם אמיתיים - והם מתחזקים.
זו הסיבה שמזכר ההבנות הבא חשוב כל כך. ראשית, משום שהסיוע עצמו עדיין נדרש - במיוחד במציאות שאחרי 7 באוקטובר, שבה האיומים על ישראל אינם תיאורטיים או רחוקים. ישראל מתמודדת בו-זמנית מול חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, ההתבססות האיראנית ברחבי האזור, ואף עימות ישיר מול טהרן עצמה. אלו אינם תרחישים מופשטים שנדונים במכללות צבאיות; אלא מציאות מבצעית.
שנית, למזכר ההבנות יש משמעות הרבה מעבר לסכום הכספי שהוא כולל. זהו אחד הביטויים המוסדיים הברורים ביותר לברית בין ארצות הברית לישראל. הוא מדגים שלא משנה מי יושב בבית הלבן - בין אם זה ברק אובמה ובין אם דונלד טראמפ - מערכת היחסים האסטרטגית בין שתי המדינות נותרת יציבה ובעלת תמיכה דו-מפלגתית.
באותו הזמן, בכירים ישראלים מבינים שהתנאים השתנו, וכתוצאה מכך החלו לדון במסגרת שונה לעתיד - כזו שפחות מבוססת על תלות ויותר על שותפות. לפי המודל הזה, מזכר ההבנות הבא לא יתמקד רק במימון רכש של מערכות נשק אמריקאיות עבור ישראל, אלא יתמקד בפיתוח משותף, ייצור משותף, אינטגרציה טכנולוגית ושיתוף פעולה מבצעי.
המלחמה האחרונה עם איראן רק מחזקת את הטיעון הזה. אם הצבאות של שתי המדינות מסוגלים לפעול זה לצד זה כשותפים אסטרטגיים אמיתיים, אולי נכון יותר למסגר את הברית פחות כסבסוד אמריקאי לירושלים ויותר כהשקעה משותפת של שתי בעלות ברית ביכולות שמשרתות את שתיהן. זו שיחה חשובה וראויה. אבל היא לא צריכה ליצור אשליות.
ישראל יכולה וצריכה לשאוף לעצמאות ביטחונית גדולה יותר, אך יש גבולות ברורים למה שזה באמת אומר. התלות של צה"ל בארצות הברית אינה מסתכמת רק בפגזי ארטילריה או בפצצות חודרות בונקרים. כמעט כל המטוסים שמופעלים על ידי חיל האוויר הישראלי מתוצרת אמריקאית: מטוסי F-15, F-16, F-35, מסוקי אפאצ׳י, בלאק הוק, מסוקי CH-53, מטוסי תובלה מסוג C-130, מטוסי מודיעין של Gulfstream ומטוסי תדלוק של Boeing.
הדבר הזה יוצר מציאות אסטרטגית שמנהיגים ישראלים כמעט ואינם מדברים עליה בפומבי. אם ממשל אמריקאי עתידי ירצה לרסן פעילות צבאית ישראלית, הוא לא יצטרך לעכב משלוחים של פצצות במשקל טון, כפי שממשל ביידן עשה. הוא יוכל פשוט להאט את אספקת חלקי החילוף למטוסי הקרב. בלי חלקי חילוף, המטוסים לא יוכלו לטוס. ואם המטוסים לא טסים - ישראל לא יכולה לנהל מלחמה.
זו הסיבה שדבריו של נתניהו צריך להבין פחות כהצהרת עצמאות ויותר כמיצוב פוליטי לקראת מה שעשוי להיות הסכם הסיוע ארוך הטווח האחרון והמשמעותי בין שתי המדינות.
החישוב בירושלים הוא יחסית פשוט: ככל הנראה יש עוד חלון הזדמנויות אחד אחרון להבטיח מזכר הבנות מקיף תחת טראמפ. לאחר מכן, קשה יותר לדמיין נשיא עתידי כלשהו - רפובליקני או דמוקרטי - שמאשר חבילת סיוע בהיקף ובעוצמה דומים. זה הצ'אנס האחרון של ישראל ונתניהו מתכוון להשתמש בו.
התרעות פיקוד העורף