אבל השפגאט כבר לא באמת קיים. בספטמבר 2024 נסגר הבר המיתולוגי אחרי 13 שנות פעילות. במקומו קם מקום חדש, מעוצב, טיקטוקי ואינסטגרמי, עם עץ בהיר, קווים נקיים ואסתטיקה מוקפדת. לא אשקר, זה יפה, אפילו יפה מאוד, אבל זה גם שבר אצלי משהו. כי לפעמים מקום לא מת רק כשהוא סוגר את הדלת, אלא כשהחלל נשאר - וכל מה שהפך אותו למה שהוא היה נמחק ממנו. השם מתחלף, התאורה משתנה, הקהל אחר, והזיכרון נשאר עומד בחוץ, לא ממש יודע אם מותר לו להיכנס.
השפגאט לא היה רק בר. הוא היה תחנה רגשית. מקום שאליו אנשים הגיעו לא רק כדי לשתות, אלא כדי להרגיש שייכים. להסתכל סביב ולדעת שהם לא לבד. היו שם רעש, צפיפות, פלירטוטים, רגעים מביכים, שיחות עומק על המדרכה, סיגריות בין דרינק לדרינק, מסיבות רחוב ובעיקר תחושה נדירה של חופש. לכן הכאב הוא לא רק על עוד מוסד תל אביבי שנסגר, אלא על מה שקם במקומו: חלל יפה מדי, מצולם מדי, כזה שנולד בשביל סטורי וטיקטוק, אבל כבר לא מחזיק את אותה נשמה. וזה אולי הסיפור של תל אביב כולה בשנים האחרונות - היא לא תמיד נעלמת. לפעמים היא פשוט מתחלפת במשהו שנראה טוב יותר בתמונות.
כל זה הדהד לי בראש בתקופה האחרונה. ידעתי שתל אביב היא כבר לא אותו חלום ילדות שהגעתי אליו מהקריות. שנים חייתי בעיר והתגעגעתי, גם תוך כדי החיים בה, לתקופה שבה הכל הרגיש חי יותר, פתוח יותר, "מלוכלך" יותר במובן הטוב של המילה. אבל רק לאחרונה, בשיחה עם אותה חברה, הבנתי שאנחנו לא רק מתגעגעות, אנחנו מתאבלות. לא על בר כזה או אחר, לא על מסעדה אחת, לא על בית קפה שנסגר. אנחנו מתאבלות על עיר שלמה שאיבדה לאט-לאט את האופי שלה.
הקורונה, 7 באוקטובר, המלחמה, יוקר המחיה, השחיקה, החרדה והעייפות הקולקטיבית - כולם נתנו את אותותיהם. אני לא יודעת אם הסיבה היא כלכלית, נפשית או פשוט דורית; אולי אנשים יוצאים פחות, אולי הם מעדיפים בילויים ביתיים, אולי העיר הפכה יקרה מדי עבור האנשים שבנו לה את האופי. אבל נדמה שחיי הלילה של תל אביב כבר לא מה שהיו. אולי אני שומרת להם חסד נעורים. אולי זו התשוקה שפעמה בי בפעם הראשונה שבה הרגשתי שהעיר הזאת יכולה להיות בית. אבל גם אם יש בזה געגוע אישי, אי אפשר להתעלם מהתחושה שמשהו באמת השתנה.
פעם נחלת בנימין היה רחוב שלא ניסה למכור לך חוויה. הוא היה קצת מנומנם, קצת נישתי, כמעט אגבי - ובתוך האגביות הזאת היו מקומות שהרגישו אמיתיים: השפגאט, הבושוויק, הלילות שנמרחו יותר מדי, הבקרים שהגיעו אחרי ולא תמיד רצינו לפגוש. היום אותו רחוב הפך לאחד הסמלים הבולטים של תל אביב החדשה: המוני, מלא בברים יפים מדי, מוקפדים מדי, דומים מדי זה לזה. אותו תפריט, אותה מוזיקה, אותם אנשים. הכתובת נשארה זהה, אבל התחושה שהייתה בו כמעט נעלמה.
וזה הכאב האמיתי: תל אביב לא נעלמה ביום אחד. היא לא קרסה ברעש. היא פשוט הלכה ונעשתה זרה עבורי. עוד אור כבה, עוד מקום הפך לזיכרון, עוד חלל מלא נשמה הוחלף במשהו יפה יותר. ואנחנו עדיין מסתובבות בה, עדיין קוראות לה בית, עדיין מחפשות איפה לשבת, איפה לעשות דרינק, איפה להרגיש שוב את מה שהרגשנו פעם. אבל עמוק בפנים אנחנו כבר יודעות: העיר שהבטיחה לנו שנהיה מי שנרצה להיות, כבר לא תמיד יודעת להיות היא עצמה.
התרעות פיקוד העורף