היין המקולקל, הדייט המפתיע - והרגע שבו הבנתי שגם עליי שומרים | מרסל מוסרי

אני מניחה שהמקרה הבא די ישעשע אתכם, אף שאני מאוד נבוכה ממנו, גם עכשיו, כמעט 30 שעות אחרי שהוא קרה.

"סיפורים קורים למי שיודע לכתוב אותם", אמרה לי חברה קודם לכן בשיחת טלפון שקיימנו. חשבתי לעצמי שאני מוכנה לוותר על אחוז מסוים מכישרון הכתיבה שלי תמורת הזכות להיות נורמלית ולו לרגע. נראה כי מישהו כותב סיטקום על החיים שלי. "המופע של טרומן" בגרסה הצפון-אפריקאית.

החלטתי לחלק את הסיפור הזה לכמה תמונות, או מערכות, אתם תחליטו איך לקרוא לזה.

מערכה ראשונה - הקדמה

גברים פונים אליי, ואפילו לא בסליזיות או בזלזול. קרו כמה פעמים שניסו להחפיץ, או לקחו את הסיפורים "הגסים" שלי אל מעבר לקו האומנותי ושייכו אותם אליי. תמיד הזהרתי ובנחרצות, אני לא נחמדה בדברים האלו. פעם מישהו אפילו הגזים ושלח תמונה חשופה (מדי) שלו אליי וחשב שזה יעבור בשתיקה. זה לא עבר, הוא קיבל שיימינג, התמונה שלו נחשפה, והמשפחה שלו עורבה. עד שלא התנצל, לא חדלתי.

אבל הרוב טוב, באמת. אלו שפונים אליי, הם כאלו שמחפשים פרק ב'. כבר סימנו וי, בדיוק כמוני, על התאהבות, חתונה, ילדים, ירידה בהתאהבות, עורכי דין, גירושים. ההבדל ביני לבין רובם הוא שאני מגדלת את בתי לבד. אין לי חופשות, שבתות או ספונטניות יתרה. בשנה ובשנתיים הראשונות הלנתי על כך, הרי השוטטות בעולם, ההיכרויות, הלילות, הטיפוסים, היו המזון שלי לכתיבה, ופתאום כל שעה פנויה שלי אני נאלצת לרכוש בכסף.

מערכה שנייה - פודקאסט רצח

וכך היה לפני 30 שעות. ישבתי על במה, מאיה סיפרה על איזה מאהב ששכב עם רוצחת, וכשהמשטרה עצרה אותו, הוא הבטיח לה שלא ילשין עליה. תוך 4 דקות הוא נשבר בחקירה וסיפק עליה את כל הפרטים. "ממש האיש שלנו בדמשק", זרקתי אל המיקרופון, הקהל שאג מצחוק. אני ומאיה השקנו כוסות יין, שתינו קצת על הבמה, ואף שיבחנו את טעמו הטוב.

כשהסתיים המופע, ירדתי מהבמה, הצטלמתי, התחבקתי והודיתי למאיה, שוב, על הכבוד לעשות את זה איתה. בין כל אלו שניגשו היה גם בחור אחד, שאיתו התכתבתי לא מעט ברשתות החברתיות. זיהיתי אותו מייד, חייכתי אליו. הוא לחץ לי את היד, דיברנו קצת. הוא בהיר, עיניים כחולות, ונראה הרבה יותר טוב במציאות. חברות שלי ניגשו גם הן, הכרתי בין כולם. הן הזמינו אותנו לצאת איתן לדרינק, אבל הבייביסיטר לא יכלה להישאר יותר מדי, נפרדתי מהן והוא הציע ללוות אותי לרכב. הסכמתי כמובן.

מערכה שלישית - הטרגדיה

בדרך לרכב צחקנו, המתנו למעלית דקות ארוכות - מה שאִפשר לנו להכיר קצת. הוא החמיא המון, שאל שאלות והיה ציני, חייבת לציין שאהבתי את זה מאוד. לא ניסיתי להתנחמד, הוא באמת איש טוב. במעלית, שהואילה בטובה סוף-סוף להגיע, שאלתי אותו בחצי משפט שאלה על גרושתו. לא יודעת אם כדאי לי לחשוף את זה פה, אבל אני עושה את זה תמיד. גבר שילכלך על גרושתו, בבוא העת ילכלך גם עליי. כך שחשוב לי לשמוע את טון הדיבור. מיושנת? לא יודעת, וגם אם כן, זה מה יש.

בדיוק כשהתחיל לספר, הרגשתי כאב חד בבטן, זה הגיע בפתאומיות, חשבתי שהבטן שלי הולכת להתפוצץ. "את בסדר?", הוא שאל. המעלית נפתחה: "כן, הרגל קצת כואבת לי, אני צריכה לשבת". לא יודעת למה שיקרתי, אולי זה ישב על הפחד הזה להרגיש חולשה, בפרט ליד מישהו שהכרתי לפני שתי דקות וגם אם אודה בזה או לא, ניסיתי לעשות עליו רושם חיובי.

מערכה רביעית - קומדיה של טעויות

הבחור רכש קולה מהמכונה. ראיתי אותו מתקדם לכיווני עם הפחית ביד, בה בעת חברות שלי יצאו מהמעלית, אחת רצה לכיווני, והשנייה לכיוונו. "מה זה, מה נתת לה לשתות? מה יש לך בפחית הקולה הזו?", נזפה בו. מיותר לציין שחשבה שהתעלפתי בגלל הבחור שזה עתה הכרתי, שבטח נתן לי לשתות ומי יודע מה הוא שם שם. "לא", ניסיתי לצעוק, "הוא לא אשם, הוא רק קנה לי קולה". הבחור ניסה להסביר אבל התקדם אליי.

החברה השנייה השכיבה אותי והרימה לי את הרגליים בינתיים, הוא פתח את הפחית ונתן לי. "אל תשתי מזה", צעקה החברה הראשונה. למרות הסחרחורת לא יכולתי שלא לצחוק. "הוא חף מפשע, אושרת, יש לי נפילת סוכר, הוא קנה את זה עכשיו".

שתיתי את הקולה, שלושתם עמדו סביבי ועוד כמה סקרנים מהקהל. "לקחת רציני את העניין של הרציחות, אה? מה זה, שחזור?", אמר אחד מהם. צחקתי. איזה עם חסר עכבות אנחנו. כמה דקות אחרי כן התאוששתי. "את חייבת משהו מתוק בתיק", נזפו בי. אחר כך חברה שלי התנצלה בפניו, הוא צחק, הם התווכחו על מי יסיע אותי הביתה, אבל חולת השליטה שבי קמה על רגליה, חיבקה את חברותיה, ונתנה לבחור, שבאורח פלא עדיין נשאר שם אחרי כל מה שהעברתי אותו, ללוות אותי לרכב.

מערכה חמישית – בייביסיטר

דקות אחר כך, במקלחת, שחזרתי את הכול בראש. "איזה בושות", סיננתי לעצמי, ועם זאת, התגנבה ללב שלי התחושה הנעימה, שזה כיף, שגם עליי משגיחים לפעמים בייביסיטרים כאלו, גם אם הם לא צפויים. מישהו שיביא קולה, ישאל אם הגעתי הביתה ויבין שגם הלא-קונבנציונלית היא מאוד קונבנציונלית.

מערכה שישית - הסוף