משבר חוק הגיוס או חוק עילויי התורה - הפתרון שיכול למנוע | עידן מאראש

המכתב שיצא מביתו של הרב לנדו לא הותיר מקום לספק: "אין לנו אמון בראש הממשלה", נכתב שם, "איננו מרגישים שותפים שלו יותר". מדובר באמירה דרמטית שמסמנת אולי יותר מכל את קריסת הברית הפוליטית הארוכה בין נתניהו לבין הציבור החרדי. במשך שנים החרדים ראו בו שותף טבעי, מי שמבין את צרכיהם ויודע לשמור על עולם התורה. כעת נדמה שגם הסבלנות שלהם נגמרה.

סוגיית גיוס בני הישיבות מלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה, אך אחרי טבח השבעה באוקטובר והמלחמה הארוכה שבאה בעקבותיו, השיח הציבורי השתנה לחלוטין. הדרישה לשוויון בנטל הפכה חריפה יותר, והלחץ על הממשלה להסדיר את סוגיית הגיוס רק הלך וגבר.

נכון לשנת 2026 חיים בישראל כ־1.45 מיליון חרדים, ומתוכם כ־169 אלף תלמידי ישיבות וכוללים. אלו כבר לא מספרים שוליים שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. מדובר בסוגיה לאומית שמשפיעה על הביטחון, הכלכלה והחוסן החברתי של ישראל.

בחודשים האחרונים ניסו בקואליציה לקדם חוק גיוס חדש, שחשוב כל כך לשותפים הקואליציוניים עד כדי כך - שהוחלף יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אבל האמת צריכה להיאמר: כבר מהיום הראשון היה ברור שהחוק שמקודם לא באמת נועד לפתור את המשבר. הוא נועד למשוך זמן. עוד סיבוב של דחיות, עוד ניסוחים עמומים, עוד הבטחות ריקות שנועדו להחזיק את הקואליציה בחיים לעוד כמה חודשים.

כאן בדיוק נמצאת נקודת השבר של הציבור החרדי.

במשך שנים המפלגות החרדיות הפגינו נאמנות כמעט מוחלטת לנתניהו. הן הגנו עליו ברגעים הקשים ביותר, נשארו עימו גם כשהמערכת הפוליטית רעדה, וגם כאשר הציבור שלהן ספג ביקורת קשה מהרחוב הישראלי. בתמורה הן קיבלו שוב ושוב הבטחות ברורות: חוק גיוס מוסכם, הסדרת מעמד בני הישיבות, שמירה על עולם התורה.

אבל פעם אחר פעם ההבטחות הללו נזרקו לפח.

מבחינת ההנהגה החרדית, נתניהו והממשלה גררו רגליים בצורה בלתי נסבלת. במקום להכריע - מרחו זמן. במקום להוביל פתרון - מכרו אשליות. שוב ועדה, שוב דיון, שוב "עוד מעט", שוב "אחרי התקציב", שוב "כשהמצב הביטחוני יירגע". מבחינת החרדים, לא מדובר בעוד עיכוב פוליטי רגיל, אלא בתחושת השפלה וזלזול עמוקה מצד שותפים שאמורים היו לעמוד במילתם.

לכן אפשר להבין מדוע הרב לנדו החליט לשבור את הכלים. לא מדובר רק במשבר סביב חוק הגיוס, אלא בקריסת אמון מוחלטת. הציבור החרדי מרגיש שבמשך שנים השתמשו בו פוליטית - וכשצריך היה לקיים התחייבויות אמיתיות, הממשלה נעלמה.

אלא שדווקא כאן אפשר ניתן לבחור בדרך אחרת - חכמה יותר ומציאותית יותר.

במקום לנסות לכפות חוק גיוס כולל על כל הציבור החרדי, אפשר להתניע מהלך מדורג של הסדרת מעמד עילויי התורה. מתוך כ־169 אלף תלמידי הישיבות, ניתן להעריך כי בין חמישה לעשרה אחוזים בלבד הם תלמידים שמקדישים את חייהם ללימוד תורה ברמה הגבוהה ביותר - אותם עילויים שלומדים יומם ולילה.

מדובר לכל היותר בכ־8,500 עד 17 אלף תלמידים. את הקבוצה הזו אפשר היה להסדיר בחוק נפרד, עם קריטריונים מחמירים וברורים, שיבטיחו את המשך קיומו של עולם התורה מבלי להפוך כל צעיר חרדי אוטומטית ל"תלמיד ישיבה" ולהכיל סעיף הכורך את מי שעומד בתנאי המעמד – בסעיפי הפטור מחובת הגיוס. אחרי הסדרת מעמד עילויי התורה, אפשר היה לדרוש באופן ברור יותר את גיוסם של כל אלו שאינם באמת שקועים בלימוד תורה מלא, אלא משתמשים במסגרת הישיבה כמסלול השתמטות.

לו הממשלה הייתה עושה זאת, ייתכן שכל המשבר הנוכחי היה נמנע. אבל במקום מדיניות חכמה וארוכת טווח, הממשלה שוב בחרה בפוליטיקה קטנה של הישרדות. ועכשיו המחיר עלול להיות כבד במיוחד.

אסור להתעלם מהאפשרות שהמפלגות החרדיות ישברו שמאלה מבחינה פוליטית. אם יגיעו למסקנה שנתניהו אינו מסוגל או אינו רוצה לעמוד בהתחייבויותיו, הן עשויות לחפש שותפים אחרים שיספקו להן את מה שלא קיבלו מהימין. במצב כזה, הן עלולות למצוא עצמן משתפות פעולה עם מחנה פוליטי בראשות נפתלי בנט, יאיר לפיד, מנסור עבאס ויאיר גולן.

וזה אולי האבסורד הגדול ביותר: דווקא מחנה הימין, שרואה עצמו הבית הטבעי של החרדים, עלול במו ידיו להמליך את יריביו - רק בגלל חוסר יכולת לקבל החלטות ולעמוד בהבטחות.

המסר שצריך לצאת מהמשבר הזה ברור: אי אפשר להחזיק שותפים קואליציוניים על הבטחות אינסופיות וספינים פוליטיים. הציבור החרדי דורש ודאות, לא מריחות זמן.

חוק הסדרת מעמד לומדי התורה הוא צו השעה. בלי מהלך אמיתי כזה, המשבר הנוכחי לא יהיה האחרון - אלא רק הפתיח למשבר פוליטי וחברתי גדול הרבה יותר.