ירושלים ניצבת בלב הזהות היהודית אלפי שנים. היא מוזכרת בתפילות, בשירת משוררים ובגעגועים של יהודים מכל קצוות העולם. “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” אינו רק פסוק, אלא הצהרת נאמנות תרבותית ורוחנית שחצתה דורות. גם בעידן המודרני, משוררים כיהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', נעמי שמר, רוני סומק ורבים נוספים תיארו את ירושלים כעיר של סתירות ויופי, זרות ומורכבות.
שורשי הפער נעוצים בכמה תהליכים. ראשית, הזיכרון ההיסטורי של 1967 הולך ומתרחק. התמונות המרגשות של הצנחנים בכותל, תקיעת השופר של הרב גורן, השמחה ברחובות ותחושת הנס והניצחון הגדול, אלה כבר אינם חלק מהחוויה של הדור הצעיר. שנית, ירושלים נעשתה עיר מורכבת: רב־תרבותית, רב־דתית, טעונה במתח חברתי וביטחוני. עבור חלק מהישראלים, ירושלים היא סמל של קדושה. בעיני אחרים היא סמל לקיצוניות ולתהליכי הדתה והתחרדות.
אך הגורם המרכזי להתנתקות רבים מיום ירושלים הוא אולי אופי החגיגות. מצעד הדגלים, שהפך לסמל של יום ירושלים, נתפס בעיני רבים כאירוע בעייתי שמתקיים באווירה כוחנית, מתריסה ולעיתים אף מתבהמת, במיוחד כשהוא עובר דרך אזורים רגישים בעיר העתיקה, פעמים תוך פגיעה בערבים הנמצאים שם.
ברור שחלק מהניתוק נובע מההקשר הפוליטי של סוגיות מרכזיות הנוגעות לירושלים. שאלות על גבולותיה, על מעמדה הבינלאומי, על יחסי יהודים־ערבים בה ועל העלייה להר הבית הפכו לזירה של מחלוקות. במקום להיות יום של חוויה משותפת ותפילה מאחדת, יום ירושלים מדגיש את השסעים והפילוג.
את יום ירושלים יש להשיב ללב הקונצנזוס הישראלי. ניתן להרחיב את החגיגות כך שישקפו את הרבגוניות של העיר: אירועי תרבות, מוזיקה, סיורים, מפגשים בין־קהילתיים, טקסים ממלכתיים ועירוניים חדשים. יש צורך ליצור חיבור רגשי לירושלים דרך שירה, אמנות וסיפורי חיים אנושיים. בנוסף, ניתן לשנות את מסלול מצעד הדגלים או ליצור בצידו מסלולים משפחתיים נוספים.
יום ירושלים יכול וצריך להיות סמל של אמון ותקווה. הלב והשכל הנקשרים לירושלים, עליהם לפעום גם בשפה חילונית ופתוחה. יום ירושלים יכול לשוב ולהיות חג של כלל ישראל, כפי שהתכוונו מחוקקיו וכפי שציפו לו דורות לאורך ההיסטוריה.
התרעות פיקוד העורף