מירושלים המקראית לעיר שחוברה לה יחדיו: מסעה של עיר נצחית

ירושלים איננה רק עיר. היא ליבת הזיכרון ההיסטורי, הדתי והלאומי של העם היהודי - הרבה לפני שהפכה למוקד קדושה עבור דתות אחרות. לקראת יום ירושלים, ראוי לחזור לעובדה ההיסטורית הפשוטה, שלעתים מיטשטשת בתוך רעשי הפוליטיקה והמאבקים הבינלאומיים: ירושלים נולדה כעיר יהודית, עוצבה כבירת ישראל, והפכה למרכז הרוחני של העם היהודי יותר מאלף שנה לפני הופעת האיסלאם.

כבר בימי דוד המלך הפכה ירושלים לבירת ממלכת ישראל. בנו, שלמה המלך, הקים בה את בית המקדש - המקום הקדוש ביותר ליהדות. מכאן ואילך ירושלים לא הייתה רק עיר שלטונית, אלא לב הזהות היהודית: מקום המקדש, מוקד העלייה לרגל, מרכז ההלכה והתפילה, והיעד שאליו פנו יהודים בכל תפוצותיהם במשך אלפי שנים.

כאשר חרב בית המקדש הראשון ולאחר מכן גם השני, היהודים לא נטשו את ירושלים בתודעתם. להפך. דווקא מתוך החורבן נוצר הקשר העמוק עוד יותר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" לא היה רק פסוק - אלא יסוד בזהות הלאומית היהודית.

גם הנצרות הקדומה, שנולדה מתוך היהדות, לא יכלה להכחיש זאת. ראשוני אבות הכנסייה הכירו היטב בכך שירושלים היא עירו של עם ישראל, שבית המקדש היה יהודי ושקדושתה ההיסטורית נובעת מן התנ"ך וממלכת דוד ושלמה. למעשה, עצם התפיסה הנוצרית שלפיה "הכנסייה ירשה את ישראל" היא הודאה עמוקה בכך שלפני הנצרות - ירושלים הייתה בראש ובראשונה יהודית.

הכנסייה לא טענה שירושלים הייתה נוצרית במקורה. היא טענה שהיהודים איבדו כביכול את זכותם הרוחנית לעיר לאחר דחיית ישו. כלומר: כדי לטעון שהיהודים "איבדו" את ירושלים, היה צורך להכיר קודם בכך שהיא הייתה שלהם. גם כאשר האימפריה הביזנטית הפכה את ירושלים לעיר נוצרית והגבילה את נוכחות היהודים בה, היא לא יכלה למחוק את העובדה שעליה נשענה כל קדושת העיר - התנ"ך, בית המקדש ומורשת ישראל.

האיסלאם הגיע לירושלים רק במאה ה־7, מאות שנים לאחר שהעיר כבר הייתה קדושה ליהדות ולנצרות. בראשיתו לא הייתה ירושלים מרכז דתי מרכזי באיסלאם. הערים הקדושות היו מכה ומדינה. רק לאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 638 החלה ירושלים לתפוס מקום מרכזי יותר בתודעה האסלאמית, בעיקר סביב סיפור "המסע הלילי" של מוחמד.

על ההר שבו עמד בית המקדש היהודי החרב נבנו כיפת הסלע ו־מסגד אל - אקצה. גם כאן יש משמעות היסטורית עמוקה: האיסלאם לא בנה את מרכזיו בירושלים במקום מקרי, אלא בדיוק במקום שבו עמד הלב הרוחני של העם היהודי. במובן מסוים, היה זה ניסיון לרשת את קדושת המקום ולהעניק לה פרשנות חדשה תחת שלטון מוסלמי.

במשך הדורות עברה ירושלים כיבושים, אימפריות ושלטונות, אך הקשר היהודי אליה מעולם לא נותק. אפילו כאשר נאסר על יהודים להתגורר בעיר או להגיע אליה, ירושלים נשארה ציר התפילה והכיסופים הלאומיים.

במאה ה־20 שוב חולקה ירושלים. לאחר מלחמת העצמאות בשנת 1948 נכבשה העיר העתיקה ומזרח ירושלים בידי ירדן, והעיר נחצתה לשניים. יהודים גורשו מהרובע היהודי, בתי כנסת חרבו, וליהודים נמנעה הגישה אל הכותל המערבי ואל המקומות הקדושים ביותר ליהדות.

רק ב־1967, במהלך מלחמת ששת הימים, חזרה ירושלים המזרחית לשליטת ישראל. הצנחנים שהגיעו אל הכותל לא ראו בכך רק הישג צבאי, אלא סגירת מעגל היסטורית. ירושלים, שנחצתה בגדרות, חומות ועמדות צלפים, "חוברה לה יחדיו".

מאז 1967 עברה ירושלים מהפכה אדירה. פרט למוסדות שלטוניים שכבר היו קיימים בה: שכונות חדשות נבנו ממזרח וממערב. מערכות כבישים, רכבת קלה ומוסדות לאומיים חיברו את חלקי העיר. אוכלוסייתה גדלה פי כמה. והעיר הפכה למטרופולין המרכזי של ישראל מבחינה היסטורית, לאומית ודתית.

לצד המחלוקות המדיניות והוויכוחים הבינלאומיים, אי אפשר לנתק את ירושלים מן העובדה הבסיסית שמלווה אותה כבר שלושת אלפים שנה: ירושלים הייתה עירו של העם היהודי לפני הנצרות ולפני האיסלאם, והזיכרון הזה המשיך להתקיים גם בתקופות שבהן היהודים היו חסרי ריבונות, מפוזרים בגלות או מודרים ממנה בכוח.

יום ירושלים איננו רק ציון של ניצחון צבאי. הוא תזכורת לכך שעמים, דתות ואימפריות ניסו במשך הדורות לרשת את ירושלים, לפרש אותה מחדש או לנתק אותה ממקורותיה - אך מעולם לא הצליחו למחוק את הראשוניות היהודית שעליה נבנתה קדושתה של העיר.