התפיסה הציבורית, ולצערי גם הרפואית, רואה בקנאביס תרופת פלא לכל מכאוב, ולעיתים ללא סימוכין מדעיים מוצקים או תחת מחלוקת רפואית. כל זאת מבלי להיכנס לחלק הכלכלי ולרווחים העצומים שחלק מהמשקיעים, המגדלים והרופאים גורפים מעסק זה.
כרופא המכיר את התחום, ואף שימש כיועץ בו, אני יכול להעיד שקנאביס אינו תרופת פלא או נס לחלק גדול מהנוטלים אותו. אף שהוסמכתי לרשום קנאביס רפואי ולהוציא רישיונות, ויתרתי על זכותי והחזרתי את רישיוני למשרד הבריאות.
במערכת הרפואית קיים לחץ בלתי פוסק על הרופאים המורשים להנפיק רישיונות, לעיתים נצפית תוקפנות מצד הפונים או דרישה לקבל רישיון גם כאשר אין התוויה רפואית. לא פעם ראיתי נכד מסיע את סבתו הזקנה בכיסא גלגלים למרפאת כאב ודורש עבורה קנאביס לעישון, בעוד היא אינה זקוקה כלל לתרופה שעלולה אף לפגוע בה, וכלל אינה מעשנת. בחלק מהמקרים, הדרישה לקנאביס בעישון אינה מיועדת למטרות רפואיות וזולגת לשוק השחור ולעשיית כסף קל.
מבחינה קלינית, לרוב האוכלוסייה עדיף לקבל קנאביס בשמן (טיפות) או במשאף. השפעתם מתמשכת לאורך זמן, אם כי תחילת פעולתם איטית יותר. לעומתם לקנאביס בעישון יש השפעה מהירה יותר אבל קצרה הרבה יותר. הוא אמור לעזור במקרים של "כאב מתפרץ" בלבד והתווייתו מתאימה רק לאחוז קטן מבעלי הרישיונות.
על מנת לשמר את הקנאביס ככלי טיפול ראוי עבור אלה שבאמת זקוקים לו, על משרד הבריאות להגדיר מי זכאי לתפרחת לעישון. רק הגדרה ברורה ומחמירה תמנע שחיקת מעמד הרופא והפיכתו למשתף פעולה שלא ברצונו לזליגת התפרחת לשוק הפתוח בשם הדימוי הליברלי של הצמח.
התרעות פיקוד העורף