בירושלים יש גם עניים חדשים. אנשים שהיו מבוססים כלכלית ועבדו קשה מאוד, אבל עוד פרויקט בנייה ועוד סלילה של כמה מטרים לרכבת הקלה המקרטעת השביתו את העסק שלהם, עד שהתענו ובאו אל עוניים.
ויש אותנו, הירושלמים והירושלמיות שנאחזים בה. לי היא נראית בשנים האחרונות כמו זקנה חכמה ויפה, שמישהו שלא מכיר ולא מעריך אותה מתעקש לדחוף אותה בכוח לחדר ניתוח ולבצע בה ניתוחים פלסטיים משונים. כה משונים עד שהשפתיים שלה משתרבבות עד הרצפה והמצח מגיע לעורף. העיניים כבר פוזלות מרוב מאמץ, ואין זרימת דם.
נדמה לי שילידי שנות ה-70 החלו את מהלך ההגירה החוצה מהעיר. בתחילה היו אלה בני המחזור שמעליי שעזבו אותה אחרי הצבא כי מצאו עבודה מכניסה באזור המרכז. אחר כך היו אלה בני מחזורי, והתנועה לא נפסקת. אחריהם עזבו ההורים שלהם, כי רצו להיות עם הילדים והנכדים.
כשאני כותבת "הגירה", אני מתכוונת למשלמות ומשלמי מיסים שיכולים לעזור לעיר לשקם את כבודה הפצוע. לא שאין פה אנשים טובים. יש, אבל הם נאחזים בקצות הציפורניים כדי להישאר בעיר. די בשיחות קצרות עם בעלי עסקים, עם הורים צעירים, שיספרו על הדרכים המפרכות שמובילות אותם לעבודה מחוץ לעיר. זו הזדמנות טובה להודות למעסיקים הגדולים שטרם נשברו, כמו אמנון שעשוע ממובילאי (גילוי נאות: בעלי עובד בחברה). אם נדרשת רפורמה אמיתית, זה ביחס אל עיר הבירה.
על מערכת החינוך בעיר אפשר לספר ש-65% מתלמידי כיתה א' בירושלים מגיעים מהמגזר החרדי. המחסור בכיתות ובמשאבים למגזר הממלכתי-דתי והממלכתי הוא גורם נוסף לעזיבה של משפחות צעירות.
כתבתי כבר אלף פעם ואמשיך לכתוב: אין דרך לחמוק מירושלים. היא הפרומו. הטריילר. הסימן לבאות בכל מקום במדינה שלנו. מה שקורה בירושלים לא יישאר בירושלים. הוא תמיד מה שיקרה במקומות אחרים בארץ. עתיקה-עתיקה, אבל תמיד רואה קדימה. אפשר לראות בה נסיינית מטאפיזית.
אולי זו רק אני שיודעת שאין דבר כזה "לאהוב את ירושלים". ירושלים היא ישות בפני עצמה. היא בוחרת את מי לאהוב. בידינו רק האפשרות להשיב לה אהבה ולקוות שיבואו אליה אוהביה באמת ומהסיבות הנכונות. וביום שירושלים תפסיק לחבב אותי, אבין ואחפש מקום אחר, אם כי קשה לי להאמין שיימצא אחד כזה.
התרעות פיקוד העורף