בתחילה התיישבתי במקום שיועד לי במטוס. נסיעה לצורכי עבודה, מושב לא רע בכלל, דולצ'ה ויטה. לידי ישב אדם חסר התחשבות. איש דוחה וגדול, ליתר דיוק. פחות כיף.
הטיסה הייתה מפוצצת. בעודי חוכך בדעתי אם לקחת כדור שינה ולנמנם, או אולי קודם לאכול משהו, לראות סרט ורק אז להירדם, החלה תחושת עקצוץ מוזרה לנתר ברחבי גופי. איבר נרדם, נמלים מתרוצצות בין הגפיים לפנים ותעוקה בחזה. לקח לי זמן להבין מה זה. מעולם לא חוויתי מצב כזה.
פתאום המטוס העצום, על יושביו, נראה כאילו הוא מצמצם לכיווני. מתכווץ. הצינור המעופף והגדול הפך למנהרה צפופה. קשה לנשום. כדי להירגע הכנסתי לפי כדור שינה ראשון. כלום. אין מזור. כדור שני ועדיין, הסיוט נמשך. שלישי, והישועה מסרבת להגיע. כך המשכתי. כדור ועוד כדור, אבל התחושה הקשה לא השתנתה.
הדלתות נסגרו. חיפשתי דיילת. דיווחתי לה על מצבי וביקשתי לרדת מהטיסה. היא החווירה, הציעה שאירגע (הדבר הכי מעצבן לומר לאדם במצב כזה) וקראה לבכיר. הופיע מולי אדון נחמד, לא ילד, והסביר שאנחנו כבר על המסלול. אין דרך לסגת. ידאגו לי. בקיצור, נגזר עליי לסבול במשך שעות ארוכות. שהשם יהיה בעזרי.
הוגש לי משקה חריף. שתיתי. עד הסוף. האיש הדוחה התרחב נון-סטופ על חשבון מה שאמור היה להיות האזור שלי. נשימות קצרות. נרדמתי. נכנסתי ויצאתי משנת ביעותים. קמתי, זזתי ומדי פעם חטפתי מרפק משותפי לטיסה. כל הזמן הייתה חרדה. אין הסבר, פשוט פחד ולחץ.
פתאום יד על הכתף. "הגענו". פקחתי עיניים. אני ודיילת אחרונה נותרנו במטוס. כל המושבים נטושים ואנחנו שם. עזבנו בלילה, ולעיניי אור יום בוהק. ניסיתי לקום, לצאת לדרכי. מעדתי. ניסיתי שוב, קמתי בשנית וצנחתי. לא היה לי גרם של שליטה על הגוף. נותנים פקודה ואין מענה. הגיע אדם לסייע עם כיסא גלגלים. התיישבתי. נדחפתי עד לביקורת הגבולות. הרמתי את הראש בקושי רב והמשכנו הלאה. גולגלתי עד לתחנת המוניות. איזה אירוע.
התחושה המוזרה החלה לקפץ ברחבי הגוף. מה זה הנמלול בלחי, ביד, באגן וברגל? שני רופאים מומחים בחנו אותי. בדקתי את מצב זרימת הדם. קינחתי ב-MRI. הכל כדי לשלול תרחישים: משבץ דרך גידול סרטני ועד לכל מיני היפותזות שפקולטה שלמה העלתה. הכל תקין, חוץ מהנפש כנראה.
"התקף חרדה", אמר רופא המשפחה הוותיק. הוא יודע הכל. קומפיוטר. מה עושים? נושמים, מדיטציות, אמבטיות קרח וספורט. השיא של הטרלול הגיע בברית של החמוד. ברגע שחתכו לבחורצ'יק, במקום שהוא יבכה, אני כמעט התעלפתי. איך שראיתי דם החוורתי, ראיתי נצנוצים שחורים והתנדנדתי. אשתי לא נבהלה ולחשה: "אם תתעלף עכשיו, אני הורגת אותך". הדרבון הזה והחשש שאם אעצום עיניים, לא אקום, השאיר אותי עומד. בקושי, אבל עומד.
אנחנו כבר שלושה שבועות אחרי. הלך השבץ. הרגל חזרה למאה. העקצוץ נעלם. מה שבטוח הוא שלא יהיה ילד רביעי. בגילי אין לי יכולת לעמוד בעוד גל של התקפי חרדה. ואם אשתי מחלה לי בסיבוב הראשון, השני והשלישי, ברביעי היא לבטח כבר תחסל אותי. לכן, למען שפיותה ואריכות ימיי, סיימנו עם ייצור של תינוקות.
התרעות פיקוד העורף