אם נתחיל למנות עתה את כל מעלותיה ומאפייניה הייחודיים של ונציה שבאיטליה, כנראה שאצטרך לבקש מעורך המוסף הזה עוד כמה עמודים, וגם אז לא אצליח להקדיש לכל מונומנט בעיר אלא כמה שורות. לפיכך, נצמצם את הרפרנס להיותה של העיר היפה הזאת עיר של תעלות, עם זמרי אופרה מתוסכלים שמחלטרים כמשיטי גונדולות, עם היונים בכיכר סן מרקו, עם השקיעה האיטית בתוך הים ועם המוני תיירים שמצד אחד מזרימים אליה הון עתק ומצד שני הפכו את החיים בה לבלתי נסבלים.
עוד ידועה העיר בביאנלה לאומנות שלה. היא נערכת אחת לשנתיים - מאז נוסדה בשנת 1895 - ומושכת מציגים מכל העולם. בשבוע שעבר סיפקה התערוכה הזאת רגע נדיר, שמגדיר לטעמי היטב את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אם תרצו, "מיצג" אקראי, שמסביר מדוע לא ייכון כאן שלום בעתיד הנראה לעין. כמקובל בעולם בכלל ובאירופה בפרט, שום הופעה של ישראל לא מתקבלת ללא מחאות. הפעם היו אלה מפגינים פרו־פלסטינים שמחו נגד הביתן הישראלי בתערוכה ונחסמו על ידי המשטרה בטרם הספיקו לגרום לו נזק.
וולדמן ביקש ללחוץ את ידו של מפגין פלסטיני, שהחזיק את דגל פלסטין בידיו, וסורב בגסות, אף שהכריז כי פניו לשלום. יש מי שבעיניהם כל הושטת יד לשלום היא ביטוי לחולשה, אבל וולדמן אינו איש חלש: לא רק שהוא בחור גדול וחזק פיזית ולא רק שעשה חיל בעסקיו, הוא גם גולנצ'יק בדימוס ששירת בחטיבה כלוחם וקצין והשתחרר בדרגת רב־סרן.
העולם ה"נאור" אגב, אינו צופה במתרחש כמשקיף אובייקטיבי, אלא כבר מזמן בחר צד: שופטים בוועדות הפרס של התערוכה סירבו לשפוט יצירות מישראל בשל מה שנתפס בעיניהם כפשעי מלחמה.
ככל שמקלפים שכבה אחר שכבה באירוע הזה, מקבלים מבט מעמיק עוד יותר לקרביים של הסכסוך: אב שכול שהוא גם וטרן, מושיט יד לשלום. מנגד, דוחה אותה על הסף פלסטיני, לדבריו תושב עזה במקור, שגם אם ניתן לו הנחה (שספק אם מגיעה לו) שלפיה חזו עיניו בשנתיים וחצי האחרונות בהרס נופי ילדותו, הרי שלא רק שהוא "שכח" את הסיבה להרס הזה (טבח, אונס וביזה), אלא שבעיניו, ממש כמו אלה של הרוצחים המתועבים, כל היהודים שחיים בישראל הם בני מוות.
ברקע הדברים עומד הקושי להסביר את השנאה היוקדת הזאת, לא רק לעולם - אלא אפילו לעצמנו. במערכת ההפעלה שלנו לכל תוצאה יש סיבה. כלומר, בהקשר הזה לכל טרור רצחני חייב לקדום כיבוש נצלני. לך תסביר (או ליתר דיוק, לך תזכיר) לעולם שערבים רצחו כאן יהודים מימי ראשית הציונות, כשעדיין היו כאן רוב גדול שבכוחו היה לשמר את מעמדו ואף לזכות בעצמאות (שמעולם לא הייתה לו, אפילו תחת שלטון מוסלמי) על חלקים גדולים משטחה של ארץ ישראל.
לך תסביר ותזכיר שישראל שאפה לשלום ואף תרגמה את השאיפה הזאת לתהליך מדיני על בסיס העיקרון של חלוקת הארץ (פשרה טריטוריאלית), או אז התברר שהצד השני אינו רואה בחלוקה הזאת אלא משחק מקדים למלחמה שתעלים את "הפולש הציוני" מעל אדמתו (מהמחבלים המתאבדים של ימי אוסלו ועד לרוצחי 7 באוקטובר, האויב לא הבדיל בין מתנחלים - ימניים חובשי כיפה, לבין קיבוצניקים - שמאלנים חילוניים. חלוקה שקיימת רק אצלנו).
התרעות פיקוד העורף