מודגשים בצהוב פסוקי הקוראן שצורפו למכתב. על פי ניתוחים של מומחי אסלאם, מדובר בפסוקי קוראן המשויכים למלחמת קודש (ג'יהאד), מהסוג ששמעה בזמנו הנגדת ו', כשניסתה להעיר את מערכת הביטחון ולטעון שחמאס מתכוונים לבצע את תוכנית "מבול אל־אקצא", אך לא הצליחה בכך.
המכתב המלא שנשלח מראשי חמאס לנסראללה
הערות, דגשים ופרשנות
כפי שאפשר להבין מהחותמים על המסמך הזה, ההיררכיה בחמאס שונה ממה שנתפס אצלנו. המוח, המתכנן, הרמטכ"ל העליון ושורש כל רע אינו סינוואר, אלא דף. מוחמד דף. לא לחינם ניסתה ישראל להתנקש בו פעמים רבות, ונכשלה. סינוואר הוא מספר 2, מרוואן עיסא סוגר את טריומוויראט הרצח החמאסי. שלושתם נשרפים עכשיו באש הגיהינום, והעולם בלעדיהם הוא מקום הרבה יותר טוב.
הדבר הבולט ביותר במכתב הוא כמובן כמות המלל שנשפכת על "מעלליה" של ישראל במסגד אל־אקצא. זו ה־סיבה של חמאס ליציאה להתקפת ההתאבדות המטורפת על ישראל. רמת הפירוט שבה מתארים שלושת המרצחים את מה שקורה במסגד מדהימה.
לאורך כל המסמך הם מנסים לשכנע את נסראללה להצטרף להתקפתם עלינו, כשמסגד אל־אקצא הוא המנוף שעליו תולים את הטיעון כולו. הם מסבירים לו שחובה להשתמש במה שקורה בירושלים ובאל־אקצא כדי לאחד את כל "האומות" נגד ישראל. הכוונה היא, כמובן, לגשר על הפערים והתהומות שבין השיעים לסונים, המצרים לפלסטינים, הלבנונים לסורים והארגונים השונים לבין עצמם, לשכוח את כל המחלוקות והיריבויות בעולם הערבי והמוסלמי, להתאחד סביב ה"פשעים" שישראל מבצעת במסגד ולהסתער עליה ביחד, בבת אחת. הכל מתחיל ונגמר באל־אקצא, הקונצנזוס האולי יחיד בעולם הערבי נגד ישראל.
אל מול הפירוט הזה, בולטת עובדה מדהימה נוספת. אין במסמך הזה כמעט אף מילה על המהומות הפנימיות בישראל, ההפיכה המשטרית, המחאה נגדה, ההפגנות. אף מילה על איומי הטייסים המתנדבים להשהות את התנדבותם. סיפור המעשה הפיקטיבי שמכונת הרעל מנסה לבנות, שלפיו "הסרבנות" גרמה לחמאס להתנפל על ישראל דווקא בעיתוי הזה, לא היה ולא נברא.
אין כאן הערכות או פרשנויות, יש כאן מסמך אותנטי שנכתב על ידי המתכננים עצמם, לאדם החשוב ביותר עבורם עלי אדמות, האדם שהצטרפותו להתקפה הייתה יכולה לסייע לה להצליח.
הקטע הזה חשוב, כי הוא מסביר גם את המחדלים של הצד שלנו. מאז 7 באוקטובר עולות השאלות למה הייתה בליל הטבח הוראה "להתרחק מהגדר" ולמה היו הרמטכ"ל, מפקד הפיקוד, ראש השב"כ ושאר הבכירים כל כך מידתיים בהחלטותיהם אל מול הסימנים המעידים שהצטברו מולם. הסיבה: המיסקלקולציה המפורסמת.
גם בישראל ידעו שחמאס מודע להחלטות הקבינט וחושש מהתקפה ישראלית. מכיוון שכך, הפעילות בלילה שלפני האסון הייתה מדודה, כדי לא לגרום לחמאס לצאת להתקפת נגד כדי לסכל התקפה ישראלית. היום זה נראה מטופש להחריד. וזה אכן מטופש להחריד. אבל חשוב לזכור שזה בא אחרי שנות דור (מאז חזרת נתניהו לשלטון ב־2009) של מדיניות "הכלה", של "מקלות וגזרים", של ריפוד חמאס בכסף והקלות, שכולה באה בהכוונה מלמעלה. כשזו המדיניות לאורך 14 שנה, אלה התוצאות. כשאתה זורע רוח, אתה קוצר סופה. או מבול. מבול אל־אקצא.
המכתב מפרט את החזיתות השונות והנפרדות שבהן עלולה הייתה ישראל להכות באויביה. זה כולל גם את ערביי ישראל, שאיתם היינו אמורים לחסל חשבונות בגלל הנשק הלא חוקי והבנייה הלא חוקית, אבל לא רק: ירושלים, יהודה ושומרון, סוריה, חיזבאללה, ארגונים פלסטיניים נוספים בתחומי לבנון, וכמובן איראן ועזה. בחלק מהמקרים, מגלים דף, סינוואר ועיסא כושר נבואי לא מבוטל. הם כותבים על הטילים המדויקים, על הגרעין, על כל מה שמעסיק אותנו עכשיו.
חלק לא מבוטל מנבואות המסמך אכן התגשמו בשטח. ישראל נלחמה באיראן, בחיזבאללה ובעזה, ואולי עוד תשוב להילחם. היא גם תרמה את חלקה לנפילת המשטר הסורי ותקפה בסוריה. מה לא התגשם? ערביי הפנים, כלומר ערביי ישראל, לא נסחפו למהומה. גם יהודה ושומרון עוד לא התלקחו, אם כי כאן יש סיכוי שזה יקרה בכל רגע. תקוותם הגדולה של דף וסינוואר להביא למלחמת אזרחים פנימית בין ערביי ישראל למדינתם נגוזה ונקברה קבורת חמור. צריך לברך על כך ולעשות הכל כדי שכך זה גם יישאר.
על עצמם, בעזה, כתבו דף, סינוואר ועיסא משפט מדהים למדי: "הוא (האויב) ייכנס למערכה נגד עזה בשל חלקה בהסתה, בתמיכה ובסעד או השתתפותה בסבבי ההסלמה. הוא ייכנס למערכה בעזה ביוזמתו בחיסולים או שיפתה אותה במספר הקלות כלכליות".
ואכן, ימים ספורים לפני הטבח, אישרה ממשלת נתניהו סידרה של הטבות כלכליות למרצחי חמאס. כאילו כל הטוב שהושפע עליהם עד אז לא הספיק. הגדלת טווח הדיג, פעולה להגדלת הכסף הקטארי, הגדלת מספר הפועלים שיוצאים לעבודה בישראל (ששבר את שיא כל הזמנים תחת נתניהו). עוד בטרם הוגשמו ההטבות הללו, הכל התפוצץ לנו בפרצוף. מדיניות הפייסנות של נתניהו הפכה לאסון. האיש שרצה להיות צ'רצ'יל התגלה כצ'מברליין.
מדהים במיוחד הוא הגילוי, הנכתב במפורש במכתב, על המגעים שהתקיימו בעבר בין שליחי חמאס לאנשי חיזבאללה (וגם איראן) בעניין המתקפה על ישראל, ועל ההסכמה שהעיתוי ייקבע בנפרד כשסיבתו המרכזית היא אל־אקצא. בשלב הזה, מבקשים שלושת הכותבים סליחה ומחילה מנסראללה על כי לא גילו לו את מועד ההתקפה מבעוד מועד. אתה מכיר, הם אומרים לו, את יכולותיו המודיעיניות של האויב. זה היה דולף.
ואז, במשפט קצר בן מילים ספורות, יש התייחסות בודדה למצב הפנימי בישראל. צדקת, הם אומרים לנסראללה, כשכינית את ישראל "קורי עכביש". זהו אכן "בית העכביש הקרוע לגזרים וחלוק בתוכו", הם כותבים. אלא שהמצב הזה, כך לפי המכתב, לא מעורר בהם תקווה אלא להפך, מדאיג אותם. "הוא ימשיך את פשעיו ויברח עוד יותר ממשבריו הפנימיים כדי לשקם את מה שהוא מכנה מצב ההרתעה נגדנו כולנו", הם כותבים. זה מתכתב עם חומרים נוספים שנתפסו בידי כוחותינו בעזה, שם במסמכים פנימיים של חמאס נאמר שצה"ל לא איבד כשירות ודווקא ההפגנות בישראל עלולות להפוך את התגובות הצבאיות של ישראל נגד חמאס לקשות יותר.
לקראת סיום זה הופך מרתק עוד יותר. ההתקפה על ישראל, לדברי שלושת הכותבים, אמורה לקטוע את תהליך הנִרמול שלה באזור, לסכל את הנורמליזציה עם סעודיה, לבטל את אוסלו, את התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית ואת "משטרי הבגידה והנִרמול". הם מכניסים כאן חנופה לחומייני, האייקון הגדול של השיעים, כדי להפיס את רוחו של נסראללה ואת רוחם של שולחיו בטהרן. הם מציינים שני סוגי ניצחון אפשריים: ניצחון אסטרטגי שיביא להשמדת ישראל, אבל אם זה לא יצליח, אז הם יסתפקו בניצחון טקטי. כלומר הכרעתה של אוגדת עזה, הסבת נזק ואבידות רבות לישראל, כיבוש שטחים וכניסה למו"מ שיביא לשחרור כל האסירים. ואחר כך? אחר כך נראה.
כאן מגיעה פסקה נבואית של ממש: "אחינו האהוב, מחיר כל היסוס יהיה גדול ולא ניתן יהיה לשאת בו לא ביחס לתוכנית שלנו כולנו ולא לגביכם ולגבי הרפובליקה האסלאמית. זאת בגלל מכותיו וניסיונותיו של האויב להשיג תמונת ניצחון ולהשיב את ההרתעה נגד איראן וסוריה באמצעות שיטת פעולתו הרגילה עם תוספת ריכוז ואינטנסיביות, ומכיוון שהן כמדינות נשלטות על ידי כללי פעולה שונים ממה ששולט אצלנו הארגונים. תוצאות ההיסוס תהיינה מעל מה שניתן לשאת והן תעלינה על כל דמיון".
כן, הם מתרים בנסראללה ואומרים לו שאם יהסס ולא יצטרף, ישראל תגיב בנחרצות והתוצאה תהיה קשה לו, וגם ל"רפובליקה האסלאמית", כלומר לאיראן. הם לא ידעו שההתקפה שלהם על ישראל אכן תסב נזק עצום למדינת היהודים, אבל בשורה התחתונה תמיט אסון גם על ראשם. הם ייהרגו, שותפיהם ייהרגו, מנהיגי איראן וחיזבאללה ייהרגו ומחיר הדמים שתגבה ישראל על מה שעוללו לה, יהיה נורא (וטוב שכך).
ולסיום, הם מפרטים את בקשותיהם הצנועות. למרבה ההפתעה הם מודים בכך שאין צורך שאיראן עצמה או סוריה יצטרפו כמדינות, אבל כל ארגוני ההתנגדות האחרים, לרבות חיזבאללה, חייבים להשתתף. מה לעשות? להפציץ בכל מה שיש, לשתק את חיל האוויר ואת ריכוזי צה"ל ואת מטרות התשתית ואחר כך גם להסתער פנימה, לתוך המדינה, כדי להביא להשמדתה. ככה פשוט.
ובכן, רוב זה לא קרה. הפרק הראשון, של הכרעת אוגדת עזה וכיבוש חלקים מהעוטף, כן קרה. נסראללה, שנהנה לאורך שנות דור מתדמית "האיש החכם" של המזרח התיכון וזה שמכיר את ישראל טוב מכולם ויודע להרתיע אותה, עשה את שגיאת חייו. הוא היסס. הוא לא הצטרף ברגע הנכון, כלומר בשעה שש וחצי בבוקר, אור ליום 7 באוקטובר. גם אחר כך הוא לא קרא נכון את המפה, והבין את המצב רק אחרי שהבונקר שלו התמוטט עליו. כמה טוב שכך.
אנחנו נענשנו על היהירות, על הזחיחות, על ההתמכרות למודיעין סייבר קל על חשבון מודיעין אנושי מאומץ וקשה, ועל מדיניות "הכלה" נפשעת בת שני עשורים שהניחה לחיזבאללה וחמאס לבנות על גבולותינו מפלצות טרור. הנחתנו על הברברים הללו מכות קשות, אבל לא הכרענו אותם. נתניהו לא יודע לסיים מלחמות, אולי כי הוא פשוט לא רוצה לסיים אותן. את תפיסת הביטחון של ישראל צריך לעדכן. אסור לאפשר לאף אחד התעצמות כזו על גבולותינו. ובאותה נשימה, צריך להמשיך לחתור להסכמים. בסוף, זה הדבר היחיד שמביא שקט וביטחון. את כל זה אפשר יהיה לנסות לעשות ביום שאחרי האיש שגרם לכל זה. ורק אחרי שנרפא את הפצע הפנימי.
התרעות פיקוד העורף