מה באמת קרה ברגע האמת?
אין בנושא הזה, יהיה העיסוק בו אינטנסיבי ככל שיהיה, כדי לטלטל את מפת הגושים הקיימת. מי שתומך בנתניהו ובמפלגות התומכות בו עד עכשיו, ימשיך לתמוך בו גם אחרי קמפיין הבחירות בנושא, ומי שלא תמך בו מלכתחילה או נטש אותו בדרך, ממילא לא יחזור.
כל זאת עוד מבלי שנפתחו הזירות האחרות, כלומר, כוחות רדואן של חיזבאללה, כולל המאהל על הגדר, היו נשארים על הגבול, מתכננים את הטבח הבא. שלא לדבר על איראן, שהייתה נשארת אימת המזרח התיכון וזו שמכתיבה את הטון באזור עד לעצם היום הזה.
אלא גם ליברמן ובנט, שטוענים בלי הרף שהם ימין, ושהיו משוחררים מכל אחריות והיו יכולים לדבר, לפטפט ולאיים ככל העולה על רוחם. לתבוע הכרעה, ניצחון, השמדה של כל אויבינו, מבלי שיצטרכו לנקוף אצבע להוכיח את עצמם, בדיוק, אגב, כפי שהם עושים כעת (ובצדק, ככה הרי מביאים קולות). תוך כדי מלחמה הם עשו בדיוק הפוך. דרשו לעצור אותה, לסגת ולהתקפל. ההתבטאויות שלהם, הכתובות והמצולמות, שמורות בארכיון. ברגע הנכון הן יישלפו.
הפסיקו לשבת בשקט
אף שנתניהו התייצב מאחוריו באופן מלא והציג אותו ככזה שיביא לגיוס חרדים נרחב יותר מכפי שהיה אי פעם, רוב מוחלט של בוחריו לא השתכנע. חלקם ממשיכים לתמוך בו כי בעיניהם יש נושאים חשובים יותר, אבל מעטים מאוד הם אלה שמאמינים שהחוק הזה היה באמת משנה את המציאות הקיימת כבר עשרות שנים. זו הבטן הרכה של ראש הממשלה. והשבוע הייתה ההוכחה הכי גדולה לכך.
הנשק היחיד שעמד בפני החרדים, לפרק את הממשלה באמצעות התנגדות לתקציב, הלך ונגמר, כשעוד תקציב עבר, ועוד אחד ועוד אחד. בדרך הם פרשו, חזרו, שוב פרשו, עד להחלטה של דגל התורה השבוע לפרוש, והפעם לתמיד. בלי חוק גיוס הסיכוי שדגל התורה לא יתמכו בהצעת החוק לפיזור הכנסת בשבוע הבא - קלוש. הפעם זה כבר לא בזירה של הח"כים, זה בזירת הרבנים. איתם הרבה יותר קשה לסגור עניינים.
אבל בבצ'יק הוא שצוחק אחרון. כמו שנתניהו ניסה לפרק אותו, בחודשים האחרונים הוא פועל ללא לאות לפרק את נתניהו. אחרי שנפגש עם כמעט כל ראשי מפלגות האופוזיציה - חלקם מתוך כוונה לשתף פעולה בהמשך, חלקם רק לצורך הוצאת העיניים לצד השני, וכל זה כאשר כל מנהיגי החרדים האחרים, הליטאים וש"ס, נשבעים אמונים לנתניהו וגוש הימין - הצליחו בבצ'יק וגולדקנופף לשבור את ההגמוניה עם ההודעה של הרב דוב לנדו שגוש הימין לא קיים עוד.
נתניהו יודע שעדכון שוטף של דרעי והפיכתו לדמות מרכזית בקבלת ההחלטות הם בעלי ערך פוליטי רב. שותף לא מפרק שותפות ככה סתם, במיוחד כשהוא יודע אילו דברים משמעותיים עוד נמצאים על הפרק. נתניהו ינסה כעת למנף את השותפות הזאת כדי לדחות את מועד הבחירות למועדן המקורי ולמנוע את העברת החוק לפיזור הכנסת של האופוזיציה על ידי דרעי.
ש"ס והליטאים תמיד הלכו יחד. המנהיגים הליטאים בעבר נחשבו לאלה שהקימו את ש"ס וייסדו אותה. אחרי המכתב החריף של הרב לנדו לא תהיה לדרעי החלטה קלה. אבל כרגע הוא שמחזיק את המפתחות ליציבות הקואליציה. רוב המצביעים שלו, סביר להניח, לא יסלחו לו אם יפרק את ממשלת הימין. אם יחליט שכן, ייאלץ לעבוד קשה כדי לנסות להחזיר אותם.
מה לגנץ ולאחדות?
שיתוף הפעולה בין איזנקוט לליברמן, בפגישה המדווחת לעין כל, הסתכם באצבע בעין לבנט וללפיד, אבל הסיכוי שיימשך גם מעבר לכך נמוך ביותר. למרות החיוכים וההודעות המשותפות, דם רע, אפילו מאוד, זורם בין השניים, עוד מימיו של ליברמן כשר הביטחון ואיזנקוט כרמטכ"ל תחתיו.
באותה תקופה העימותים ביניהם לא חדלו כמעט לרגע. ליברמן שימש כשנתיים וחצי בתפקיד עד שהתפטר, אבל הביקורת שהייתה לו על הרמטכ"ל ליוותה כמעט את כל התקופה. משיקולים פוליטיים האשים את נתניהו, אבל האמת שזה מעולם לא היה נתניהו. כל פעולה התקפית שרצה לנקוט, והיו מעט מאוד כאלה (ליברמן מאחורי המילים הנוקשות היה ונשאר די רכיכה), איזנקוט עמד מנגד ובלם. בדומה מאוד לניסיונות הבלימה שלו ושל גנץ בקבינט המלחמה. שלא צריך לכבוש את עזה, בלי רפיח ובלי פילדלפי. מצד שני, גם אחרי הדם הרע, נראה שלא רק בהיבט הפוליטי אלא גם הביטחוני - מצא מין את מינו.
אבל נראה שגנץ מפספס כמה דברים בדרך. ראשית הוא לא ממש מייצג אחדות. אומנם נכנס פעמיים לממשלה עם נתניהו, אבל מעולם לא התנתק מהבייס משמאל המעוניין בהדחתו. גם כשהיה בפנים נהג כאילו הוא בחוץ. לא נתתי את השלטון לנתניהו אלא לקחתי לו חצי מהשלטון, נהג לומר בעודו מ"מ ראש הממשלה בממשלת החילופין הזכורה לרע.
גם הדברים המעורפלים שהוא מפיץ כעת על כוונותיו, לא בדיוק מבשרים על אחדות או אחריות. אני אכפה על הצדדים אחדות, הוא אומר בכל הראיונות, אבל לא ברור איך בדיוק הוא יכול לעשות את זה. הוא מקסימום יכול להחליט על עצמו, לא על ליברמן, על איזנקוט או על בנט. אם ירצו - יבואו, אם לא - לא. בשביל מה בדיוק הם צריכים את גנץ?
מי שלקחו את ההתנהלות כפוית הטובה הזאת צעד אחד קדימה הם חילי טרופר ואיתן גינצבורג. לא מדובר בסתם ח"כים, אלא בכאלה שגנץ נשא על גבו תקופה. את טרופר הפך ליד ימינו ושותף סודו הבכיר ביותר. לא היה מהלך שלא היה שותף לו ולא היו סודות ביניהם. גנץ סמך עליו בעיניים עצומות, כולל ברגע שטרופר התחיל לפמפם לו בלי סוף שצריך להיפטר מאיזנקוט. שותף ברמה כזאת לא יכול פשוט לקום וללכת. ועוד לא על רקע אידיאולוגי, אלא אישי לחלוטין. כמו עכבר הבורח מספינה שוקעת. לעומת זאת, קשה להאשים עכבר בנכלוליות כשהוא עושה זאת.
וכך גם גינצבורג. כחול לבן לא קיבלה מספיק מנדטים כדי שגינצבורג יהיה חבר כנסת. גנץ דאג לו. מינה אותו למזכ"ל המפלגה כדי שיישאר בלופ. כדי שיתפרנס. אבל גם הוא עזב. אפילו בלי להודיע. גנץ היה צריך לשמוע מאחרים שהוא מנהל מגעים מאחורי גבו.
מזכ"ל המפלגה הוא שמניע את כל המערכת. מעולם לא היה מצב שבו מנהל מפלגה מקיים מגעים למציאת סידור עבודה עם מפלגה מתחרה. לא צריך לתמוך בגנץ או לחבב אותו כדי לקבוע שאין עליבות כזאת.
התרעות פיקוד העורף