בין הדרג המדיני לדרג הצבאי חייב להתקיים שיח רציף, עמוק ודו־כיווני. בעולם המקצועי מכנים זאת "שיח בין־מדרגי". זהו מנגנון קריטי שנועד להבטיח שהמטרות המדיניות יתורגמו לתוכניות צבאיות ישימות, ושיכולות הצבא והמציאות המבצעית יובאו בחזרה לדיון ולבחינה בפני מקבלי ההחלטות.
במדינה דמוקרטית, הדרג המדיני הוא זה שמחליט מהן מטרות המלחמה. הצבא אמור להציג חלופות מקצועיות, להעריך סיכונים, להציע דרכי פעולה כדי להשיג מטרות אלו – ואחר כך כמובן לבצע.
כאן בדיוק נמצאת האחריות העליונה של הממשלה. דרג מדיני חזק ואחראי אינו מסתפק בהמלצה אחת של המערכת הצבאית. הוא דורש חלופות. הוא שואל שאלות קשות. הוא בוחן הנחות יסוד. הוא מחייב את המערכת המקצועית להציג גם מחירים, סיכונים, סיכויים ומשמעויות ארוכות טווח. כאשר השיח הזה אינו מתקיים כראוי – מדינות משלמות מחיר כבד.
מדינה חזקה אינה נמדדת רק בכמות המטוסים, הטנקים או החימושים שלה. היא נמדדת ביכולת של המערכת שלה לחשוב, להטיל ספק, לאתגר הנחות יסוד ולקבל החלטות נכונות גם בתנאי אי־ודאות. לכן הפתרון אינו רק תקציבים נוספים או עוד אמצעי לחימה. הפתרון חייב להיות גם מבני ומחשבתי.
מלחמה היא מקצוע לחזקים. לא רק חזקים בנשק, אלא גם חזקים בחשיבה. חזקים ביכולת להקשיב. חזקים ביכולת להטיל ספק. חזקים ביכולת לקבל החלטות קשות מתוך אחריות לאומית אמיתית. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פחות מזה.
התרעות פיקוד העורף