במובן זה, כך גם מבית, מול איומי הממשלה להכות בתאגיד ככל שהיא יכולה, להצר את צעדיו ולאיים על עצם קיומו - זוהי הרי התשובה. רייטינג מסחרר, אירוע לאומי, מי יודע אולי הישג של ממש, ונראה אתכם פוגעים בתאגיד. זאת לא חשיבה שלילית, ההפך, היא יצירתית ומפרה. השבוע הרי הממשלה מקדמת בהתלהבות הצעת חוק שנועדה להחזיר את התאגיד לחיקה של הממשלה ולתת לה לקבוע את תקציבו. מה שנקרא בלשון פשוטה - פוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל.
אבל נדמה לי שיש משהו נוסף מאחורי ההתלהבות שסובבת את האירוויזיון ואת מישל הבלתי מושגת. זהו הרצון שלנו, של כולנו, למצוא רגע של חסד, רגע של נורמליות בעולם לא נורמלי. העולם שלנו בישראל הוא אכן לא נורמלי. כל אירוע שסובב אותנו מקבל מידות לא מידתיות. לכן גם, צריך להודות, האירוע ששמו "האירוויזיון" תופס בישראל מקום כמעט דמיוני. נכון, זו תחרות זמר בינלאומית פופולרית ויפה, שמתנהלת במדינות רבות באירופה ואפילו מחוצה לה, אך אני בספק גדול עד כמה במקומות אחרים היא תופסת את תשומת הלב הציבורית כמו אצלנו.
מותשים ועייפים
אנחנו חיים כבר קרוב לשלוש שנים במלחמה, האמת - היא הרבה מעבר לשלוש שנים. המציאות בישראל היא מציאות רוויה של מתח ביטחוני גבוה, של מלחמות קצרות וארוכות, ובשנים האחרונות - גם מאבקי פנים חריגים וקיצוניים. זה מעייף ומתיש. יש בנו שעוזבים בגלל זה, והדבר כואב, אך רובנו ככולנו נשארים פה - כדי לקיים את העצמאות והריבונות שלנו כמדינה וכחברה ולהבטיח את יסודותיה הדמוקרטיים־יהודים. לא מוותרים.
בתוך המציאות הזאת אנחנו מבקשים את המעט שבמעט, ממש מדי פעם, לעסוק בדברים קלים, נעימים, נעימים לאוזן, נעימים ללב. לחיות את חיינו השוטפים, להיתפס לאירועים קטנים, חסרי חשיבות כשלעצמם, אבל שמרכיבים איזושהי מציאות אחרת. מגיע לנו. כך חיים הרוב בעולם, למה נגזר עלינו אחרת?
תאגיד השידור קלט את זה. הוא באמת מספק לנו את המצרך הבסיסי הזה - נורמליות - שישראלים רבים מייחלים לו. האמת, זה לא כל כך מצליח, כי בין לבין התגנבו בכל זאת לשידורים גם רחפני חיזבאללה התוקפים את צה"ל בדרום לבנון, ואיומים חדשים של חמאס בעזה, וכמובן המשא ומתן המתארך והולך בין ארה"ב לבין איראן. את המציאות הזאת אי אפשר למחוק, והיא מלווה אותנו.
אי אפשר, כאמור, גם להתעלם מהתזכורת שהתאגיד קיבל השבוע. כפי שכבר הזכרתי, קיומו לפחות מבחינת הממשלה נמצא בספק, והיא רוצה לחזור לימים "הטובים ההם", כשתקציב רשות השידור היה מגיע לאישור הממשלה. זאת הייתה הזדמנות נפלאה לשרים ולראש הממשלה לבוא חשבון עם הרשות, להצליף בה פומבית, וכמובן לדרוש "התאמות" בתקציב. תחליפו את המילה "רשות" ב"תאגיד" - ותבינו שדבר לא השתנה.
מראה לא מחמיאה
הרחקנו עד וינה כדי להבין שהבעיות שלנו אינן מסתיימות בזירה המזרח־תיכונית. באשר נלך, הן הולכות איתנו. זוהי מראה שמשקפת לישראלים את מעמדנו הבינלאומי הרעוע. חמש מדינות פרשו מהאירוויזיון בגללנו, וגם אצל מרבית האחרות איננו מקובלים במיוחד.
קשה אכן להשתחרר מן המתיחות של יחסי ישראל עם מדינות אירופה, המאיימות עלינו בעצם הימים האלה בסנקציות ומסרבות לגבות את המאבק בגרעין האיראני. לווינה נשלחו אומנם כתבי תרבות ובידור, אבל הם דיווחו משם כאילו היו כתבים צבאיים בחזית. הם חיפשו בקהל את "האויבים" - אלה שמניפים את דגלי הרשות הפלסטינית, אלה שצועקים "ג'נוסייד" ומורחקים מן האולם, ואלה שסתם מפריעים לזמר שלנו. גם שם היה זה סוג של עימות, ונציגנו, הלוחם בחזית נועם בתן, הסביר כי הוא חיפש בקהל את נקודות האור, כלומר את דגלי ישראל, על מנת לחזק את עצמו. נחמד.
אני חושש שהוא אינו קורא את רוח הציבור כהלכה. בעיניו, חוסן לאומי הוא הנכונות להילחם, להילחם ולהילחם. הוא טועה. חוסן לאומי הוא הצורך לקיים מדינה משגשגת ומצליחה, שמציעה חיים עשירים ומגוונים לאזרחיה. נכון, מדי פעם פורצות מלחמות כדי להסיר איומים קיומיים חדשים וישנים, אבל זהו היוצא מן הכלל. הכלל הוא של רצון אנושי טהור ויפה לחיות פה כפי שחיים באירופה, באסיה ובארה"ב. לחיות. זה הכלל, והיתר הוא היוצא מן הכלל.
התרעות פיקוד העורף