4. האדם היחיד שנושא באחריות המיניסטריאלית לשני ארגוני המודיעין של ישראל וגם באחריות הכוללת לביטחון ישראל הוא ראש הממשלה. אליו באו, באים ויבואו בטענות בנושא. לא לבהרב מיארה, לא לבית המשפט. אפילו לא לדדי ברנע. הניסיון לעקר את האחריות מסמכות הוא לא פחות מהתנקשות ברעיון הדמוקרטי.
במשך השנים הוקמו ועדות ציבוריות שנועדו לצמצם את חופש הפעולה של הממנים (נבחרי הציבור) ולהגביל את שיקול הדעת של הדרג הפוליטי במינויים. בעצם - לתת לפקידוּת ולמערכת המשפטית כוח לסכל מינויים. להחליט איזה מינוי סביר ואיזה לא. מי טהור ומי לא.
5. הפעם - במקרה של מינוי ראש המוסד - גם לאחר שהוועדה אישרה את מועמדותו של גופמן (ועדה שבעיקר בודקת טוהר מידות), לא חדלה בהרב מיארה מניסיון הסיכול. רק במקרה של חוסר סבירות קיצוני היועצת המשפטית לא אמורה להגן על החלטות הדרג הפוליטי. אבל פה - לא רק שאינה מגינה, אלא היא מצטרפת סדרתית לעותרים על מנת להכשיל מינויים.
6. ניסיון סיכול המינוי הזה מזעזע במיוחד. ראש הממשלה לא בחר טוראי לתפקיד. למעשה, לשני התפקידים - ראש השב"כ וראש המוסד - הוא בחר בשני אלופים בצה"ל, שעשו כל חייהם הבוגרים למען ביטחון המדינה. גופמן גילה מסירות נפש כשהקפיץ עצמו להילחם ב-7 באוקטובר, ונפצע באורח קשה. הייתה לראש הממשלה גם אפשרות ישירה להתרשם מגופמן מעבודה צמודה בשנתיים האחרונות בעת מלחמה.
גם עכשיו הוא "עוף מוזר". לא רק משום שעלה מחבר המדינות ועבר דרך חתחתים בדרכו למעלה. התפיסה האקטיביסטית שבה הוא אוחז לא באה בטוב למילייה מסוים ומוכר. אבל ראש הממשלה רוצה כנראה בראש ארגון חשאי אדם כזה בדיוק, עם תפיסה כזאת. וכן - גם אדם שיש לו בו אמון, כי צריך אמון בין ראש ממשלה לראש המוסד. איזו הבנה בדיוק יש לגלי בהרב מיארה בדברים האלה? ומאין הלגיטימציה שלה לנסות לסכל מינוי כזה?
8. אנו מצויים בעיצומו של עימות חסר תקדים וגלוי בין הדרג הנבחר לפקידות הבכירה במדינה. כרגע זה בא לידי ביטוי במערכה נגד מינוי ראש המוסד, אבל זה זמן מה שאנחנו חיים במציאות שבה כופה המערכת המשפטית על הממשלה לעבוד עם יועצת משפטית שאין כל קשר בינה לבין תואר תפקידה. היא עובדת בשיטתיות נגד הממשלה. נרמול התופעה החמורה הזאת הוא לא נורמלי.
זו הסכנה - בה' הידיעה - למשטר הדמוקרטי. במשטר דמוקרטי, העם קובע מי הנבחרים, והנבחרים אמורים לקבוע עם מי הם עובדים בצמתים המרכזיים לצורך הגשמת מדיניותם. חלילה, לא באמצעות החלפת כל העובדים בשירות הציבורי, אבל בהחלט לבחור בתפקידים המרכזיים עם מי עובדים באופן מיטבי לצורך הגשמת מדיניות. בדמוקרטיה העם קובע, באמצעות נבחריו, ולא הפקידות. ויש לעם כוח להחליף את נבחריו בבחירות.
9. על רקע זה מעניין לראות את מי מגייסים במפלגות האופוזיציה לקראת הבחירות. כמעט כולם יוצאי הפקידות הבכירה במגזר הציבורי. לא אנשים שהצליחו בגדול בסקטור הפרטי. לא אנשים שגדלו תוך כדי מאבקים פוליטיים. לא ראשי ערים לשעבר. גם לא אנשי חינוך. אלא מי שישבו בצמתים המרכזיים של הפקידות הציבורית.
הפקידים לשעבר, יוצאי המערכות הציבוריות, משתבצים במפלגות שבהן לא מתקיימות בחירות דמוקרטיות. אם יצליח להם - יהפכו לדרג הנבחר וייקחו חלק אקטיבי במאבק שהוא בעיניי באמת מאבק על פניה של הדמוקרטיה הישראלית. רוצים לנחש באיזה צד הם יהיו?
התרעות פיקוד העורף