כן, אנחנו שתמיד הובלנו ביצירתיות, בחדשנות, ביכולת לחשוב מחוץ לקופסה, מוצאים עצמנו לפתע תקועים. מתומרנים למציאות בלתי אפשרית, מכל כיוון ומכל חזית, בלי אופק ברור ובלי יכולת לבצע את מה שבאמת נדרש.
סביבנו העולם משתנה, אבל לא כפי שהבטיחו. לא "מזרח תיכון חדש", אלא אזור מוכה, חבול, חסר יציבות. מדינות שהשקיעו עד לא מזמן בחזון, בטכנולוגיה, בערים של העתיד – מפנות משאבים אדירים להתחמשות. גם אירופה כבר לא ממתינה. היא בונה מחדש צבאות, מתכוננת. וכאן, אצלנו, אחרי יותר משנתיים של מלחמה קשה, כשהעורף הפך לחזית והצפון עדיין בוער, אנחנו שוב בתוך מערכת בחירות. יש רגעים שבהם הפער בין גודל האתגר לבין גודל השיח פשוט צורם.
אבל הלקח מבחינתי אינו במודל עצמו, לא רוטציה ולא ממשלת אחדות. הלקח הוא בעצם ההכרה במציאות ובצורך לקבל החלטות אמיצות גם כשאין פתרון מושלם. וכיום נדמה שגם את זה איבדנו.
האם זה אפשרי עכשיו? קשה לראות. לא כי המציאות לא מחייבת, אלא כי האמון נשחק עד דק. השנאה בין חלקי העם חצתה גבולות, והפכה לכלי פוליטי במקום בעיה שיש להתמודד איתה. וזו כבר לא רק תופעה ישראלית, זו רוח הזמן: הקצנה, פוליטיקה של דימוי, ערכים שנדחקים לשוליים.
ולכן, אולי התשובה לשאלה "איך יוצאים מזה" לא תגיע מלמעלה, ובוודאי לא מפתרונות קסם פוליטיים. היא תתחיל מלמטה. בהצבת רף ברור למי שמבקשים להנהיג אותנו: ערכים לפני סיסמאות, תוכניות עבודה לפני הבטחות, מחויבות אמיתית לעתיד ולא רק להישרדות פוליטית. היא תמשיך בדרישה למעורבות אזרחית עמוקה יותר, ביקורתית יותר, אחראית יותר.
כי אם יש לקח אחד שאפשר לקחת מהעבר, הוא לא איזה מודל שלטוני לבחור – אלא דרישה להתנהלות אחרת. ובהינתן המצב, זו אולי הדרך היחידה להתחיל לזוז קדימה.
התרעות פיקוד העורף