במלחמה כזו, הניצחון לא נמדד תמיד בשאלה מי יוצא מורווח באופן מוחלט. במציאות הגיאופוליטית הניצחון נמדד ברווח יחסי. אם ארצות הברית משלמת מחיר, אך סין משלמת מחיר כבד יותר, וושינגטון משפרת את מעמדה האסטרטגי גם ללא ניצחון מוחלט.
מצר הורמוז הוא הזירה שבה ההיגיון הזה מתממש. רשמית, חסימת המצר היא חלק מהמערכה מול טהרן. בפועל, היא פוגעת בלב המודל הכלכלי הסיני. במשך שלושה עשורים חוותה ארצות הברית נסיגה תעשייתית, כאשר חלקים גדולים ממרכז הכובד של הייצור עברו לסין.
התוצאה הייתה גירעון סחורות אמריקאי שהגיע בשנת 2025 לכ־1.24 טריליון דולר, לצד חוב לאומי שהתקרב לרף ה־100% מהתוצר. אלא שהעוצמה הסינית הזו נשענת על יסוד שברירי: תלות עמוקה באנרגיה מיובאת ובנתיבי ים פתוחים.
לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, בשנת 2025 עברו בהורמוז כ־20 מיליון חביות נפט ומוצרי נפט ביום, כרבע מהסחר הימי העולמי בנפט. עבור סין, המצר הוא נקודת חנק אסטרטגית. ברבעון הראשון של 2025 היא ייבאה דרכו כ־5.4 מיליון חביות נפט גולמי ביום, יותר מהודו, יפן ודרום קוריאה יחד. כ־36% מסך אספקת הנפט הגולמי של סין תלויים בנתיב הצר הזה. כל שיבוש בהורמוז הוא פגיעה ישירה בלב מערכת הייצור הסינית.
כאן נכנס האינטרס האמריקאי. ארצות הברית אינה חסינה מעליית מחירי הנפט, אבל היא מגיעה למשבר מעמדה חזקה בהרבה. היא יצואנית נטו של אנרגיה מאז 2019, וייצור הנפט שלה נמצא ברמות שיא. בעוד שהחשיפה הישירה של ארצות הברית להורמוז נמוכה יחסית, סין נאלצת להתמודד עם זעזוע רחב יותר: אנרגיה יקרה יותר, שילוח יקר יותר, ביטוח ימי יקר יותר ומפעלים שפועלים בסביבה פחות יציבה.
הפגיעה אינה מסתכמת בנפט. כאשר אוניות נתקעות באזור הורמוז, כל שרשרת האספקה מתייקרת. דלק אוניות מתייקר, פרמיות ביטוח קופצות, מכולות מתעכבות וחברות מתחילות לחשב מחדש את הסיכון שבמסחר. בסינגפור, מרכז תדלוק ימי מרכזי באסיה, מחיר דלק האוניות זינק מכ־500 דולר ליותר מ־800 דולר לטון מאז פרוץ המלחמה.
כלומר, רכיב בסיסי בעלות השילוח עלה ביותר מ־60%. באותו זמן, העלות היומית של המלחמה לתעשיית השילוח העולמית מוערכת בכמעט 400 מיליון דולר. כל מוצר סיני הופך מעט יקר יותר, מעט איטי יותר, מעט פחות ודאי. במלחמה על יתרון תעשייתי, גם שחיקה הדרגתית יכולה להפוך לאירוע אסטרטגי.
גם תחום הדשנים חשוב כאן. מצרי הורמוז הם נתיב משמעותי לסחר ימי בדשנים ובחומרי גלם חקלאיים. חסימה או שיבוש ממושך במצר אינם פוגעים רק בתעשייה הסינית, אלא גם בביטחון המזון שלה. כאשר אנרגיה, שילוח, ביטוח ימי ודשנים מתייקרים יחד, בייג'ינג אינה מתמודדת עם בעיה אחת. היא מתמודדת עם לחץ מצטבר על המודל כולו.
את הלחץ הזה כבר אפשר לראות במדדי העלות של היצרנים. האינדיקציה החשובה אינה דווקא מחיר החשמל הרשמי, שקשה להשוותו בסין ברמה ארצית בגלל פערים בין מחוזות ותעריפים, אלא עלות האנרגיה שהתעשייה עצמה רוכשת.
באפריל, מדד מחירי הרכישה של יצרנים בסעיף “דלק וכוח” עלה ב־6.3%. זהו סימן לכך שהזעזוע האנרגטי כבר נכנס אל רצפת המפעל הסינית. כאשר דלק, חשמל, הובלה וביטוח ימי מתייקרים יחד, היתרון הסיני נשחק לא בתיאוריה, אלא בחשבונית הייצור.
במלחמה בין מעצמות, מי שמפסיד פחות הוא המנצח. ובהורמוז, גם אם העולם כולו משלם מחיר, המודל הסיני הוא זה שסופג את המכה האסטרטגית העמוקה ביותר.
התרעות פיקוד העורף