אך הוויכוח הציבורי אינו מתמקד רק ברעייתו של ראש העיר, אלא בעיקר בממדאני עצמו. בשנים האחרונות הפך ממדאני לדמות בולטת במחנה הפרוגרסיבי בארה"ב, תוך שהוא מרבה להשתמש בביטויים חריפים נגד ישראל. הוא הביע תמיכה בתנועת החרם נגד ישראל (BDS), קידם יוזמות נגד תרומות לעמותות הקשורות להתיישבות הישראלית, ואף הצהיר כי יתמוך באכיפת החלטות בינלאומיות נגד בכירים ישראלים אם הללו יגיעו לניו יורק.
אומנם ממדאני מקפיד להצהיר כי הוא "מתנגד לאנטישמיות", אך עבור יהודים רבים בניו יורק, הפער בין ההצהרות לבין ההתבטאויות הפוליטיות שלו הפך לבלתי נסבל. קשה לשכנע ציבור יהודי שאתה נאבק בשנאה, כאשר אתה משתמש שוב ושוב בשפה המציגה את ישראל כמדינה בלתי לגיטימית בעיני רבים מתומכיה.
פחד ובידוד
הדבר המדאיג ביותר בתופעה הזו הוא הנורמליזציה שלה. בעבר, אמירות אנטי־יהודיות היו מוקצות מהשיח המרכזי בארה"ב. כיום, תחת מעטפת של "זכויות אדם" ו"מאבק קולוניאלי", האנטישמיות החדשה זוכה ללגיטימציה בחוגים מסוימים. היא כבר איננה מופיעה רק בשוליים הקיצוניים – אלא גם בקמפוסים, בהפגנות רחוב ובחלקים מהמערכת הפוליטית הפרוגרסיבית.
ניו יורק הייתה תמיד עיר של מהגרים, של קהילות ושל סובלנות. יהודים בנו בה מוסדות, אוניברסיטאות, עיתונים, עסקים ותרבות. הם היו חלק בלתי נפרד מהדנ"א של העיר. לכן, כאשר ראש העיר שלה משתמש בשפה הנתפסת בעיני יהודים רבים כהסתה נגד ישראל, וכאשר סביבתו הקרובה נקשרת לפרסומים אנטי־ישראליים קיצוניים, יהודים רבים מרגישים כי משהו בסיסי בזהותה של העיר נשבר.
הטרגדיה הגדולה היא שהשנאה הזו מוסווית כיום תחת שפה מוסרית לכאורה. במקום לצעוק "יהודים, החוצה", מדברים על "ציונות קולוניאליסטית". במקום לקרוא בגלוי לאפליה, מציגים ישראלים כבלתי לגיטימיים. אך עבור יהודים רבים, התוצאה הסופית דומה מאוד: פחד, בידוד ותחושה הולכת וגוברת שהם הופכים למטרה.
המאבק נגד אנטישמיות אינו יכול להיות סלקטיבי. אי אפשר להילחם בשנאה כלפי מיעוט אחד ובו בזמן להתעלם משנאה כלפי יהודים וישראל. ניו יורק עומדת כיום בפני מבחן מוסרי אמיתי. השאלה החשובה היא: האם גם כאשר ממדאני יושלך לפח ההיסטוריה, העיר שהייתה במשך שנים רבות סמל לחופש ולסובלנות תישאר כזו – או תהפוך למקום שבו יהודים נאלצים להצניע את זהותם מחשש לעוינות גוברת?
התרעות פיקוד העורף