הרקע, כמובן, הוא שחרדה משתלטת על השיח כאן בגלל תחושה שאוזל הזמן של ישראל להציל את עצמה. אפשר לקשור את הדכדוך לסכסוך עם הפלסטינים ולבלגן שיצרו ההתנחלויות, או ללחץ של הימין להפוך את ישראל למדינה אוטוריטרית, אך בסופו של דבר הסוגיה המרכזית – עבור היהודים הלא־חרדים, שעדיין מהווים רוב – קשורה לחרדים.
בעבר, החשש היה מכפייה דתית, למשל באיסור מסחר ותחבורה ציבורית בשבת, או בהפרדה מגדרית, אך המחלוקת התרחבה הרבה מעבר לכך. מלחמת 7 באוקטובר חשפה את הריקבון המוסרי והנטל הבלתי אפשרי שקשורים בהשתמטות ההמונית של החרדים מהצבא, וכעת האופוזיציה מבטיחה לגייסם אם תנצח בבחירות הקרובות. אבל גם זה לא יקרב את פתרון הבעיה, ובתוך תוכו הציבור מבין את זה.
המיעוט החרדי ברובו מסרב ללמד בנים בתיכון מתמטיקה, מדעים, אנגלית ושאר מקצועות "חילוניים" – ומנתב כמה שיותר גברים ללימוד תורה עד גיל מבוגר, תוך ציפייה לקבל קצבאות מהמדינה במקום לשלם שכר לימוד. שיעור ההשתתפות של גברים בשוק העבודה האמיתי נמוך מאוד; הם משלמים מעט מיסים ותלויים במערך רווחה הולך ומתפשט.
יותר ויותר נשים עובדות, אך לרוב לא במשרות בכירות ובעיקר כדי לאפשר לגברים להתמסר לתורה. הקהילה מהווה כשישית מהאוכלוסייה – אך גדלה בקצב מסחרר, עם ממוצע המתקרב ל־7 ילדים למשפחה, שיא מוחלט לקבוצה כלשהי בעולם המפותח.
מהי פנאטיות?
האווירה הייתה אדיבה ולעיתים חמה, מעט לעומתית וספק אינטלקטואלית. לא מדובר בקנאים רושפי אש, אלא באנשים רציניים שקל לחבב. זה הפך את התוכן למטריד שבעתיים.
קו השבר הראשון, כצפוי, היה החינוך. השאלה הייתה פשוטה: כיצד יכולה כלכלה מודרנית לתפקד כאשר חלק גדל והולך מהאוכלוסייה הגברית כמעט אינו לומד מתמטיקה, מדעים, היסטוריה, או כל מיומנויות "חילוניות"?
הוא טען שהקהילות החרדיות חשו מאז קום המדינה יחס תוקפני ומתנשא מצד הממסד הציוני, שראה בהן שריד ארכאי והניח ש"אף אדם אינטליגנטי" לא ירצה להיות חרדי. המצור הזה, לדבריו, הוא שהוביל להתבצרות.
"יש מתח בסיסי בחברה, והמתח הזה הוא שיצר, יותר מכל דבר אחר, תחושת נפרדוּת בתוך הסביבה שלנו, כדי לשמור על עצמנו במצב כה עוין", אמר. גם במחיר של פגיעה עצמית? שאלתי. "בעיניך זו פגיעה עצמית", השיב. ואם המדינה תפסיק לממן אותם? שאלתי. "נשיג כסף מהקהילות שלנו בחו"ל. נסתדר".
כמו אחרים, גם הוא מאמין שכל מיומנות מעשית אפשר לרכוש בתוך שנה־שנתיים. עצם קיומם של אנשי מקצוע חרדים מצליחים פה ושם – עורכי דין, רופאים, רואי חשבון – הוצג כהוכחה שהשיטה עובדת. "איזו רלוונטיות יש לידיעת טריגונומטריה לתעסוקה? איפה נכנס אוקלידס? אני לא צריך לדבר עם אפלטון כדי לרכוש מקצוע".
הוא טען שמדובר לא באידיאולוגיה אלא בהחלטה פוליטית תלוית נסיבות. כששיערתי שהנסיבות הן שההנהגה החרדית רוצה לשמור את הציבור תלוי ולא שואל שאלות, הוא נאנח: "חבל שאין תקשורת אפקטיבית ויש גורמים משני הצדדים שמעוניינים לשמר את הסכסוך".
שאלתי: האם המחויבות המוחלטת הזו אינה עלולה להפוך לפנאטיות? הוא השיב בפלפול: "מהי פנאטיות? זו שאלה רצינית. ללכת עם התורה עד הסוף פירושו לקבל אותה". ניסיתי: אבל חברות משתנות. ערכים מתפתחים. מדוע שהמסגרת הדתית לא תסתגל? תשובתו הייתה ש"יש יסודות שנתפסים כמוחלטים".
"אנשים אינם יהודיים מספיק"
נושא השירות הצבאי העמיק עוד יותר את הפער. כאן הדיון נסב סביב זהות. שוב ושוב עלתה הדאגה שחשיפה לצבא תערער את אופיים הדתי של הצעירים החרדים.
הפחד היה אישי ממש ואפילו מצמית. הודיתי שיש בו גרעין אמת, הואיל והחברה הישראלית אכן הייתה רוצה לראות רבים מן החרדים משתלבים בתוכה ויוצאים בשאלה, גם אם אינה אומרת זאת תמיד בגלוי – והחשיפה לצבא ולמשק נתפסת כמחוללת שינוי. שפיצר אמר שגם אם הצבא יציע מסגרות לכל החרדים, פשוט לא יאמינו לו.
"העם שלנו הוא עם של לימוד", אמר קפלן, כשהוא מתאר את לימוד התורה כפעילות המרכזית של הקיום היהודי. ברגע שמקבלים הנחה זו, מדרג החובות משתנה. אך רוב הישראלים אינם יכולים לקבל זאת באמת. זה דומה – לא בדיוק, אך במידה מסוימת – למי שטוען שאינו יכול לשרת משום שעליו להיות טייס, אינסטלטור, משורר או מתמטיקאי. יפה מאוד, יאמרו לו החילונים. נתראה בצבא.
"מלחמות בעולם נגרמות כי אנשים אינם יהודיים מספיק, דתיים מספיק. אילו היהודים היו פועלים כפי שהם צריכים לפעול, לא היו עוד מלחמות". שאלתי: האם אתה חושב שהיטלר ביצע את השואה משום שהיהודים לא היו דתיים מספיק? "בדיוק", השיב. "זו שפה של מלחמת תרבות", נאנחתי. "אני אדם מאוד כן", ענה.
הדגשתי בפני כולם כי העימות אולי היה ניתן לניהול אם הקהילה, המצויה בקונפליקט כה חריף עם החברה, הייתה יציבה בגודלה. ישראל היא, אחרי הכל, חברה מגוונת למדי. אלא שכאן נכנסת הסוגיה הרגישה – הפריון. אין זה מקובל להתערב בכך, אך זוהי ליבת העניין. הרשל, למשל, מודע לכך היטב, ולעיתים אף מתגאה בכך ש"הצד שלו מנצח".
"למה שלא תלך להילחם עם כל האנשים בתל אביב שייפטרו מהכלבים שלהם ויעשו חמישה ילדים?", שאל הרב זופניק. ניסיתי להסביר למה זה גם לא יעבוד וגם לא רצוי, ללא הצלחה.
כאשר הדיון גלש לתיאולוגיה, שם הפער התרחב עוד יותר, והיחס כלפיי נהיה פטרוני ממש, כי הרי אינני בקיא בתורה. כך למשל הרב שפיצר התייחס לדיני סקילה בשל חילול שבת. "התורה אומרת זאת במפורש", קבע.
כששאלתי אם היה מחיל זאת גם על בנו, אמר: "אני לא רוצה, אני חייב". הוא הבהיר שמסגרת מוסדית כזו אינה קיימת כיום – אין סנהדרין ואין בית מקדש. אך אם החרדים יהפכו לרוב גדול, ייתכן שתקום. איך שלא ניסיתי, לא הצלחתי לחלץ רמז לכך שלא היה מסכים – בנסיבות הנכונות – להוצאה להורג של בנו.
בעודו מסיע אותי במיומנות מדהימה לתחנה הבאה במאה שערים, ניסה הרשל להסביר שאנחנו פשוט מדברים בשפות שונות, ושלא הבנתי את כוונת הרב. "אז אני לא אמור לקחת את זה כפשוטו, אלא כמשל, מטאפורה?", כמעט התחננתי, נאחז בקש. "את זה לא אמרתי", פסק הרשל.
יש לעשות
מה שעולה מן השיחות הללו אינו תקווה להסדרה. מדינה מודרנית נשענת על הנחות יסוד משותפות: אזרחים מקבלים חינוך שמאפשר השתתפות בכלכלה מורכבת ותרומה לביטחון המשותף, ומדיניות הפועלת במסגרת של אחריות ושקיפות.
חברה שמרכזה לימוד תורה פועלת על בסיס הנחות אחרות: הסתגרות, תפיסה שהתורה היא האמת היחידה בעלת ערך, והיעדר כל מסגרת מוסרית מחוץ לה. שני המערכים הללו יכולים לדור בכפיפה אחת לזמן מה, כל עוד החרדים הם מיעוט הנתמך כלכלית. ההתעקשות על משפחות ענקיות הופכת זאת לבלתי אפשרי.
דמוגרפים יאמרו שתחזיות עלולות להתבדות – כלומר ששיעורי הילודה יירדו. אחרים מקווים שהחרדים ישתנו – שתהיה נשירה גדולה יותר מן הקיים (לפי כל ההערכות, מדובר באחוזים בודדים בעשור האחרון). אחד משני הדברים הללו חייב לקרות במהירות, אחרת אני משוכנע שחלקים מן הציבור הלא־חרדי יתחילו לעזוב את המדינה.
היא פסקה שרוב החרדים לא יתגייסו ויהי מה. כשנשאלה מדוע אם חילונית צריכה לחיות באימה מתמידה לחיי בנה החייל, היא השיבה שגם היא חיה באימה שמא ילדיה יהפכו לחילונים. היא נשמעה רצינית מאוד, ולא מתנצלת כלל. האם היא מקרה חריג? האם ניתן לשנות צורת חשיבה כזו? למנוע ממנה לעבור לדור הבא? אם התשובות שליליות – מדובר במצב חירום לאומי.
התרעות פיקוד העורף