באמצע המאה הקודמת היה ז'אנר קולנועי שהלך ונעלם, קראו לו מערבונים. סרט טוב על מערב פרוע בראשית דרכה של אמריקה. אחת העיירות המפורסמות במערב הפרוע הייתה טום סטון, קבר האבן בתרגום של יחידות בגרות בודדות, ולא רחוק ממנה שוכנת העיר טוסון שבמדינת אריזונה.
בטוסון יש שדה תעופה בינלאומי גדול באופן יחסי, סביבה בסיסי חיל האוויר האמריקאי, אבל כשמגיעים לשדה התעופה בטוסון רואים מטוסי קרב טסים לצד מטוסי הנוסעים שכולנו מכירים, חיים באותו בסיס שחלקו האחד צבאי ובחלקו השני טרמינל אזרחי לחלוטין, מודרני, המשרת מאות אלפי נוסעים בחודש ואת אחת הערים המרכזיות במערב אמריקה.
עכשיו עצמו לרגע עיניים ודמיינו את עמק יזרעאל ואת אזור קיבוץ חצור - ובהחלטה אחת אמיצה למדינת ישראל יש חמישה שדות תעופה משלנו.
המלחמה האחרונה מעקרת מתוקף טענה ישנה כי החיים באוויר מופרדים לשניים - הצבאי שמאמין שיש לו מדינה, והאזרחיים שתלויים בו. אולם בחודשים האחרונים אנחנו עדים לחיי אוויר משותפים לשניהם, ועוד בשדה תעופה ישראלי. בין מדינה קטנה למעצמה גדולה מזל שהשפה עדיין אנגלית, אבל מי שרואה מה קורה פה תעופתית, מבין כי בשדה היחיד שלנו, זה שהפך לנייר הלקמוס הישראלי, חונים מטוסים של חברות תעופה ישראליות שאיש לא האמין שישרדו את הקורונה, לצד מטוסים אמריקאיים שלא נפגשו מעולם - בפריסה מרשימה ומעוררת הערכה עצומה.
עכשיו בואו נחשוב על זה לרגע. בסיסי חיל האוויר הדלילים בתנועה יהפכו לדואליים. בחצור יהיה טרמינל אחד אזרחי לתושבי מישור החוף הדרומי הגדל והמשגשג, ובעמק יזרעאל יהיה טרמינל העמק לתושבי הצפון. חברות התעופה הישראליות יוכלו להפריח את שניהם לצד תחרות שתגיע מחו"ל, וכך לא יצטרכו תושבי נצרת לבלות ארבע שעות ברכב בדרך הפקוקה מרכזה לנתב"ג בכדי לטוס שעה ורבע לרודוס. תושבי באר שבע ייסעו 40 דקות לחצור וימריאו לפריז, וכך נתקדם להשלמת ריצוף תעופתי מאילת, רמון דרך חצור, לנתב"ג ולשדה העמק, חיפה - ועד קריית שמונה, שם כבר נגזר הסרט, אבל הוא לא מתאים לסרט בו אנו חיים בצפון ביומיום.
הנוסע הישראלי ייהנה משירות, תדירות, תחרות וחיבור חשוב כל כך בין השדות הללו לתעופה פנים-ארצית, שסוף סוף תקרב בין מרכז הארץ לקצותיה בזמן של 40 דקות מקסימום. זה יקרה כי החברות תהיינה חייבות להציב שירות כזה בסיוע מדינת ישראל לתושביה, ואולי להפוך את ישראל למקום בו תיירים יחזרו לארץ שסקרנה אותם במשך שנים. המלחמה השאירה אותם בבית בחירום, אבל גם לימדה אותנו שאפשר להחזיר אותם בשגרה, וזה נכון לציבור ולמשק. ובכלל, מדינה מודרנית לא יכולה להתנהל רק משדה אחד במרכז הארץ ללא תכנון והכי גרוע - ללא יכולת ביצוע לתשתיות לאומיות חשובות.
מציאות בינלאומית
הקמת תשתיות בישראל מייצרת התנגדויות רבות, חלקן מובנות לגמרי, אולם במדינה של פחות מ-1,000 קילומטר אורך צריך תשתיות, כי אין לנו אותן במדינות סביבנו והתלות היא רק בנו. אני מקווה שאת זה כבר הבנו. אבל כאן כדאי לחשוב אחרת, ולתת לאותן רשויות שבהן תוקם התשתית להיות גם הרשות שמפעילה אותה, ולא רשות מרכזית על כל המשתמע. תארו לכם שלעמק יזרעאל יהיה שדה תעופה אזרחי מפותח תחתיה, וכך במישור החוף הדרומי. השדות יתחרו האחד בשני במתן השירות וביעילות כפי שמתרחש באירופה ובאמריקה. נראה כי זה רווח נקי לכולם - ודווקא משום כך זה קשה ומצריך מנהיגות אמיצה שתקדם אותנו.
אם טרם פקחתם את העיניים, דמיינו את מה שיקום סביב שדות התעופה כמו רכבת, מרכז ירוק לפיתוח ותעסוקה, מוסדות אקדמיים ובתי ספר ללימוד נהיגה בסימולטורים כמו בתעופה. השדות יפעלו במגבלות יום ולילה כמו בלונדון, וייפתחו משרות שונות כמו בערים אחרות של העולם אליו אנחנו משתייכים ולא רק בהייטק. מדינה מחוברת לעולם היא מדינה מובילה בו.
אפשר לחכות שנים ולתכנן דברים שלא יקרו, להקציב להם כסף שיחרוג, ולאיש בממשלות שיחלפו לא באמת יהיה אכפת. ואפשר גם אחרת. רצוי להסתכל קצת על העולם וללמוד, לקדם רעיונות יצירתיים שבזמן קצר באמת יכולים להיטיב עם כולם והציבור בראשם. להקשיב למי שמתנגד ולהציע לו דרך משותפת. זה נשמע לכם אמיץ, אבל בישראל ללא אומץ - לא תגיע.
אריזונה איננה מופיעה ברשימת היעדים לתייר הישראלי. לי באופן אישי יש שם משפחה ואחד מהם היה השריף היהודי הראשון, שריף מייק במחוז פימה. הוא מזמן עזב אותנו, אבל בשדה התעופה של העיר הגדולה, במדינה המכילה בסיסי חיל אוויר רבים ואין לה בעיות של שטח, עדיין טסה התעופה הצבאית לצד זו האזרחית, בדיוק כמו במרכז ישראל כיום.
אם איננו רוצים להפוך לאתר תיירות ואנחנו שואפים לצאת מהמערב הפרוע המזרח-תיכוני, כדאי שנתקדם באומץ ובצעדים גדולים למה שיהפוך את המציאות הישראלית לבינלאומית.
התרעות פיקוד העורף