"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (דברים טז, יח). 7 באוקטובר 2023. היום השחור ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. יום הדמים הנורא, שבו נקרעה ההגנה מעל אזרחי ישראל; היום שבו קרסה תחושת הביטחון הבסיסית של העם היושב בציון, ונהפכה שמחתנו לאבל ומספד.
נדמה כי הנביא צפניה כבר לפני 2,700 שנים הגדיר במדויק את האסון שנפל על העם היושב בציון באותו יום ארור: "יוֹם עֶבְרָה, הַיּוֹם הַהוּא: יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל".
אין מדובר בעוד אירוע קשה בתולדות המדינה, אלא באירוע מכונן, כזה שמגדיר תקופה, כזה שמטלטל יסודות ומערער אמונות יסוד שנדמו עד אז כיציבות ובלתי ניתנות לערעור. ומשכך, אין פלא כי השאלה כיצד ייחקר אותו יום - ובעיקר מי יחקור אותו, ומי יישא באחריות למחדליו הברורים - הפכה לאחת השאלות הנפיצות והמטלטלות ביותר בחברה הישראלית.
על רקע זה שודר לאחרונה בתוכנית "זמן אמת" התחקיר שביקש להשיב על אחת השאלות הקשות שנשמעו בשיח הציבורי: האם לבית המשפט העליון הייתה השפעה, ולו עקיפה, על המציאות שקדמה ל-7 באוקטובר? המסקנה מן התחקיר הייתה חדה וחד-משמעית: לבג"ץ אין יד, אין רגל, ואין קשר לאירוע.
ביטחון לאומי איננו אירוע, הוא תהליך מצטבר. הוא מורכב מאלפי החלטות קטנות: מה מותר, מה אסור, מה מידתי, ומה יעמוד בביקורת. וכאן בדיוק נכנס בית המשפט העליון. לא כרמטכ"ל או כמצביא, אלא כקובע גבולות.
פס"דים משני מציאות
בג"ץ עצמו קבע לאורך השנים עקרון יסוד: אין שטח מת מחוץ לביקורת שיפוטית. ובמקום שבו אין שטח מת, אין גם מרחב חסין. זו עמדה ערכית, אבל גם עמדה שמשנה את שדה הקרב. כי כאשר אין תחום חופשי מביקורת, אין עוד מרחב ביטחוני אוטונומי מלא. ובמקום שבו אין שטח מת - אין גם מרחב חסין.
אלו אינן הערות שוליים, כי אם קביעות שבהן שינו שופטים פרקטיקות מבצעיות. אפשר לתמוך בהן. אפשר להתנגד להן, אך בלתי אפשרי לטעון שאין להן השלכה ביטחונית (דרמטית). המסמך המסכם שהוזכר לעיל, מצביע על נקודה עמוקה יותר. ההשפעה של בג"ץ איננה רק בהחלטותיו, היא קיימת עוד לפני כן, כבר בשלב שבו מפקדים, קצינים ויועצים שואלים: "האם זה יעבור בג"ץ?". זהו אפקט מצנן. לא פסק דין. והשפעה - לרוב - חזקה מהכרעה.
שלמה המלך כבר הזהיר: "פּוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קהלת י, ח). לא מי שמפיל חומה בבת אחת, אלא מי שמכרסם בה, אבן אחר אבן. כך נבנית סכנה. לא ברעש, בשקט. שמשון לא איבד את כוחו ביום אחד. לא בקרב אחד. לא בהחלטה אחת. תחילה נגרעה ממנו שערה אחת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. עד הרגע שבו קם "וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו".
כך בדיוק פועלת שחיקה, לא במהלומה, אלא בהצטברות. ובמשך שנים, כך חש ציבור גדול (ההולך וגדל) בישראל, שגבולות הפעולה של מערכת הביטחון כורסמו ונגרע מכוחה של מערכת הביטחון, לא בהחלטה אחת, אלא בשורה של החלטות: עוד סמכות, עוד כלי, עוד חופש פעולה. עד לרגע שבו התברר, שהכוח כבר איננו כפי שהיה.
וזו בדיוק הנקודה שהתחקיר פספס. הוא ביקש להפריך טענה קיצונית, ולכן יצר קריקטורה שלה. אולם הביקורת האמיתית איננה שבג"ץ "אשם". הביקורת היא עמוקה יותר: שמערכת משפטית אקטיביסטית, המתערבת בעקביות בענייני ביטחון, תרמה ליצירת מציאות של מגבלות, שלעיתים קרובות פגעה ועדיין פוגעת ביכולת ההרתעה והתגובה של המדינה. אפשר לחלוק על זה. אבל אי אפשר לבטל את זה. וכאשר נבנית מציאות, השאלה איננה עוד תיאורטית.
הגבילה וגם תכריע?
האופוזיציה, היועצת המשפטית לממשלה וארגוני חברה אזרחיים דורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, וייתכן - ואף סביר - שיש צורך בכך. אבל כאן בדיוק מתחדדת השאלה: האם אותה מערכת, שלפי שורת העובדות והפסיקות שהוצגו לעיל השפיעה - גם אם בעקיפין - על גבולות הפעולה הביטחוניים של מדינת ישראל, היא גם זו שצריכה להגדיר את גבולות החקירה? האם היא זו שתמנה את חברי הוועדה, תקבע את תחומי עיסוקה, ותנסח את מסקנותיה?
מפני שאם התשובה לכך חיובית, הרי שאין זו רק חקירה של העבר, זו קביעה מראש של גבולות האמת. אשוב ואדגיש, הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית מובנת. הכאב אמיתי, והצורך ברור. אבל יש שאלה אחת שלא ניתן לעקוף: האם מי שהשפיע הוא זה שיבדוק? האם אותה מערכת שבחנה, הגבילה, ולעיתים גם בלמה, היא זו שצריכה עכשיו להכריע מה היה נכון ומה היה שגוי?
כי אם כן, הרי שאין זו רק ועדת חקירה. זו ועדה שבוחרת את מה שיהיה האמת. והציבור, שכבר למד לקרוא תוצאות, ישאל את עצמו שאלה פשוטה: האם זו חקירה או סגירת מעגל? ובמקום שבו גבולות האמת נקבעים על ידי מי שנדרש להיבחן, החקירה כבר איננה רק חקירה, אלא הגנה מוסדית.
התרעות פיקוד העורף