זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לו. הוא כבר נמשח למשיח גם בעבר. פעם זו העלאת אחוז החסימה, פעם זו הורדת אחוז החסימה. הפרטים חשובים, אבל פחות חשובים מהתקווה שמגולמת בחתירה לשינוי. אם רק נעלה – או רק נוריד – את אחוז החסימה – או אז יבוא מזור לחולי הפוליטי של המערכת שלנו. אם רק נעלה – או רק נוריד – את אחוז החסימה – כנסת ישראל תהפוך ממשכן של עליבות וחרפה למשכן של תואר והדר, חדשנות ויוזמה, עצמאות ורעננות.
אחוז חסימה יש בכל שיטת בחירות מהסוג שלנו. ישראל גם אינה חריגה בקביעת גובה אחוז החסימה ביחס לדמוקרטיות אחרות. אפשר לבדוק. למעשה, אחוז חסימה הוא דבר הכרחי. הוא מתקיים אפילו אם אין אחוז חסימה בחוק. משום שבכנסת יש מספר קבוע של נציגים, וגם אם נבחר אותם אחד-אחד, אלה שייכנסו יהיו מי שיקבלו את המינימום של אחד חלקי 120 מכלל הקולות (שזה קצת יותר מ-0.8% - מה שאפשר יהיה להחשיב כאחוז חסימה). כדי להוריד אותו עוד יותר מזה, נצטרך להוסיף עוד מושבים בכנסת. גם את זה כמובן אפשר לעשות, עד שייפתרו כל בעיותינו.
במה ישראל חריגה? בתזזיתיות שלה בשינוי של אחוז החסימה. בנטייה שלנו לאחוז חפוז, או חפוז אחוז. במחקר השוואתי של הכנסת נמצא שרוב המדינות שנבדקו לא שינו את אחוז החסימה מעולם, או שינו אותו פעם אחת. ישראל שינתה אותו ארבע פעמים, ועכשיו יש מי שדוחפים לפעם חמישית.
לפני כעשור, אחוז החסימה הועלה. גם אז היו ימי משיח. מישהם חשבו שהעלאת אחוז החסימה תחסל מפלגות קטנות וסחטניות. את התוצאה אנחנו רואים מול עינינו. מרגישים שיפור? לא היה שיפור. אז עכשיו באים מישהם אחרים ומציעים מהלך הפוך: הורדה של אחוז החסימה. וזה לא שהם אומרים דבר הבל. יש להם שלל נימוקים טובים לכך שמהלך כזה יועיל לישראל. ומי יודע, אולי באמת יועיל. אולי באמת יאפשר כניסה של כוחות חדשים, יטלטל את המערכת, ייתן לישראלים נידחים קול שמבטא אותם במדויק, ועוד ועוד.
"מדינת ישראל זקוקה כיום לא לחסמי כניסה לפוליטיקה, המרפים את ידיהן של מפלגות המציעות אלטרנטיבה, אלא לרעיונות חדשים, לדמויות רעננות, שוברות תיבות תהודה", כתב עידן ארץ במאמר במגזין השמרני "השילוח". לא צריך שהמפלגות הקטנטנות שייכנסו לכנסת ישתבצו "בתפקידי הנהגה – די בכך שיאתגרו את החוכמה המקובלת, יביאו קולות חדשים לכנסת ישראל ויציפו אותם בשיח הציבורי. פעולה כזאת תשפיע על המפלגות הוותיקות ותאלץ גם אותן לעדכן עמדות".
השיח הרווח על הורדה נדרשת של אחוז החסימה מתקיים היום בעיקר בחוגי הימין. זה כמובן מעלה חשד שיש מאחוריו איזו כוונה נסתרת לסייע לגוש הימין להצליח בבחירות הקרובות. לא בטוח שזה חשד ראוי: לפעמים גם אנשי ימין מובהקים – או אנשי שמאל מובהקים – או אנשי אמצע מובהקים – פשוט משתכנעים שרעיון כלשהו טוב למדינת ישראל. האם מישהו סבור שישראל לא צריכה פוליטיקאים חדשים, טובים יותר מאלה שיש לנו? האם מישהו לא סבור שנכון עקרונית לתת ביטוי למגוון דעות ורעיונות? האם מישהו לא סבור שהניסיון לייצב את ישראל באמצעות העלאה של אחוז החסימה נכשל?
רבים מהישראלים סבורים כך וכך וכך, ולכן ישמחו להיאחז בכל קנה קש שמציע להם הצלה מהצרה ששמה הפוליטיקה הישראלית. אלא שלא בטוח שקנה הקש שמוגש להם כעת מתאים יותר למצבם מקנה הקש שהוגש להם בעבר. נכון – העלאת אחוז החסימה לא שינתה לטובה את המצב. אולי אפילו הרעה אותו. אבל מזה לא נגזרת ודאות שמהלך הפוך – הורדה של אחוז החסימה – תעשה את הדבר ההפוך ותשפר את המצב. ייתכן שהלקח אחר לגמרי. ייתכן שהלקח הוא ששינוי של אחוז החסימה אינו הפתרון למצבנו, ולא משנה אם נעלה או נוריד אותו. ייתכן ששינוי אחוז החסימה הוא קנה קש.
אפשר לומר: מה כבר יש לנו להפסיד, המצב גרוע, שווה לנסות דבר חדש. על זה נשיב: המצב גרוע, ויכול להיות גרוע יותר. ואולי בנוסח יותר חריף: המצב כל כך גרוע, שממש לא רצוי להסתכן כרגע בהרעה נוספת שלו.
ואם כן להסתכן – אז רק אחרי בחינה מסודרת וארוכה ורצינית; ואם להסתכן – אז אחרי הקמה של ממשלה חדשה, ולא כמהלך שנראה כתרגיל של ערב בחירות. ואם להסתכן – אז לבחון את הסיכון הזה מול הצעות ייצוב אחרות שיושבות על השולחן וממתינות (חוקה רזה, חוקה מלאה, הקמת בית עליון של פרלמנט, משאלי עם, ועוד ועוד). ואם להסתכן – אז לזכור שמדובר בסיכון. זו לא תרופה בדוקה. זה שינוי שאת תוצאתו אפשר לנסות לנחש, אך לא לדעת.
מה שקצת מחשיד את הדיבור על אחוז החסימה הוא ההיעדר של ניסיון להתמודד עם השאלה אם ואיך הורדתו עלולה להזיק. תומכי הרעיון מסבירים את כל יתרונותיו, ונדמה שהם מתקשים למצוא בו חסרונות. זה מאפיין מובהק של רעיונות שלא נבחנו היטב – כי אין שום ספק ששינוי של אחוז החסימה, למעלה או למטה, יכול לעשות כמה דברים טובים, ובמקביל להם גם כמה דברים רעים.
כמו שקרה לבחירה הישירה של ראש הממשלה באמצע שנות ה-90 (שהייתה רעיון חדשני ומצוין, עד שהתבררו חסרונותיו). כמו שקרה להעלאת אחוז החסימה (גם הוא רעיון מצוין, עד שהתבררו חסרונותיו). אם רוצים לחשוב עליו ברצינות, נדרש חשבון מלא של מה נרוויח ומה נפסיד. ואם אומרים "רק נרוויח, לא נפסיד" – טוב, כך בדיוק מתנהג רעיון משיחי.
גבירתי מנצחת?
בשעת מלחמה, המציאות מדברת יותר מדעת הקהל. אם מדינה מנצחת בשדה הקרב, והציבור שלה לא מבין את זה, יש סיכוי לא רע שבהמשך יבין. אם מדינה מפסידה בשדה הקרב, והציבור עודו ניזון מתעמולה שמוכרת לו ניצחון, גם את זה המציאות תיישר, לפחות במידת מה. קול הרע"ם מקהיר, המבשר למצרים על הכרעת ישראל, לא עמד מול המציאות של מלחמת ששת הימים. בסופו של דבר, התוצאות נודעו, התעמולה איבדה את כוחה, לפחות לזמן מה.
ובכל זאת, לדעת הקהל יש חשיבות מכמה סיבות. הראשונה – נחישותה של מדינה להמשיך להילחם תלויה בין השאר בנכונות של האוכלוסייה להמשיך להקריב. זו תלויה בתורה באופן שבו האוכלוסייה מפענחת את המציאות ואת הסיכוי לנצח במערכה.
הישראלים יסכימו להמשיך אם יחשבו שהניצחון בהישג יד, ויסתייגו מהתביעה להמשיך אם יניחו שההנהגה מוכרת ניצחון שאינו אפשרי. ועוד סיבה – לעיתים הציבור מזהה טוב יותר מההנהגה את מצב הדברים האמיתי. ההנהגה אומנם יודעת יותר על מה שעושים הכוחות, על מה שהושג בהפצצות, על האיומים ועל הכלים שיש כדי להתמודד איתם.
מצד שני, ההנהגה שבויה בנרטיב שמכרה לעצמה ולציבור, ולא פעם היא האחרונה להבין את המצב לאשורו. הציבור, לעומתה, קצת יותר משוחרר מהצורך להמשיך בקו שהותווה, שמא יתברר שטעה בשיקול הדעת. הציבור יכול להביט במציאות כפי שהיא ולפענח אותה כל יום מחדש.
לפני בערך שבוע, פורסמו כמה מנתוני מדד החברה הישראלית של JPPI, המעידים על צניחה משמעותית, נוספת, בתחושת הניצחון של הישראלים במלחמה. בין תחילת אפריל לתחילת מאי, שיעור הישראלים הסבורים שישראל "מנצחת" במלחמה – והכוונה היא למלחמה הכוללת את שלל הזירות שהיא נלחמת בהן מאז 7 באוקטובר 2023 – ירד מ-46% ל-38%.
זו ירידה שבאה אחרי ירידה בין חודש מרץ ותחילת מבצע שאגת הארי לחודש אפריל. בסך הכל, שיעור הישראלים שאמרו "ניצחון" במרץ היה 56%, וכאמור ירד בכמעט 20% ל-38%. במקביל, שיעור הישראלים האומרים "הפסד" עלה מ-17% במרץ, תחילת המלחמה באיראן, ל-36% כעת. ובמילים אחרות, שיעור האומרים "ניצחון" (בסקר המשמעות היא שהם נותנים ציון 4 או 5 בסולם של 5) כמעט זהה לשיעור האומרים "הפסד" (ציון 1 ו-2). כל זה, כאמור, פורסם. ולזה נוסיף היום קומה: את קומת המגדר.
כמובן, כדי לדעת עד כמה הפער הזה הוא פער "מגדרי" ולא פער שנובע ממקורות אחרים, צריך לעשות בדיקות נוספות. נשים, באופן כללי, נוטות פחות לקצוות ויותר למרכז בעמדות הפוליטיות שלהן. במגזר היהודי זה בדרך כלל אומר שגם כאשר הן בימין, העמדות שלהן פחות נחרצות ימינה מעמדות הגברים.
אז אולי זו הסיבה לפער? בדקנו: התשובה היא כן ולא. זו הסיבה לחלק מהפער, אבל לא לכולו. גם אחרי שמתחשבים בגורם הזה – וכדי לחסוך בפירוט, נאמר שגם כאשר מתחשבים בכל גורם אחר לפער, כמו דתיוּת, גיל, הכנסה, השכלה, וכן הלאה – נותר פער. הוא אומנם מצטמצם בערך בשליש, אבל נותר גדול גם אחרי כל החישובים (רגרסיות). זה אומר שאם יש גבר ואישה, ששניהם באותו גיל, אותה רמת דתיות, מצביעים לאותה מפלגה, בעלי רמת הכנסה והשכלה זהה, עדיין יישאר ביניהם פער ממוצע בקריאת המצב במלחמה.
ולא רק שנשאר פער, אלא שהפער גדל מחודש לחודש. כלומר: במרץ, בתחילת המלחמה, היה פער משמעותי בין תחושת הניצחון של גברים לנשים. באפריל, כולם הרגישו שישראל פחות מנצחת, אבל נשים הרגישו את זה יותר מהר ויותר חזק. במאי – עוד ירידה אצל כולם, ושוב, היא מהירה יותר וחזקה יותר בקרב נשים.
כלומר, כל הישראלים מאמינים פחות בניצחון, גם גברים וגם נשים, והפער בין גברים לנשים נעשה עוד יותר משמעותי מכפי שהיה לכל אורך הדרך. אגב, הקבוצה שאפשר לזהות אצלה את הירידה החדה ביותר בחודשים הללו היא של נשים תומכות ליכוד בגילי 25 עד 45. אצל אלה, התחושה שישראל מנצחת ירדה מ-84% במרץ ל-52% במאי.
והפער המדובר לא נשאר רק בזירה של אמון בניצחון, הוא עובר גם לתחום של תחושת הפסד. כלומר, זה לא רק שיש הבדל גדול וגדל בין גברים ונשים שמדרגים את הניצחון בדירוג הגבוה (4 או 5), אלא שישנו הבדל גדול וגדל גם בשיעור הגברים והנשים שעוברים לקצה השני של הסקאלה (1 ו-2) ומבטא למעשה תחושה של הפסד במלחמה.
ושוב: נפריד בין פער "גולמי" – מה שגברים ונשים אומרים בסקר – לבין פער "מבוקר" – אחרי שאנחנו מכניסים למשוואה את ההבדלים בסוג האוכלוסייה (עמדה פוליטית, דתיות, גיל, הכנסה וכולי). הפער הגולמי בין גברים לנשים שחושבים שישראל מפסידה הוא 27%. כלומר, הרבה יותר נשים חושבות שישראל מפסידה. אחרי בחינה וביקורת של כלל המשתנים, ההבדלים הפוליטיים (נשים נוטות יותר למרכז) מסבירים בערך שליש מהפער. אבל הוא נותר 19%. עדיין פער גדול מאוד.
ממה הוא נובע? את זה קשה לומר. אבל אפשר לחפש רמזים בשאלות אחרות, ואחת מאלה שמספקות תשובה היא השאלה אם הממשלה מתארת במדויק את מצב המלחמה. גברים – כמובן, בעיקר תומכי הממשלה – נוטים להאמין בשיעור גבוה יותר לסיפור שהם שומעים מהצמרת המדינית. נשים – כולל נשים מהימין, תומכות קואליציה – נוטות להאמין לסיפור הזה הרבה פחות. שימו לב: אין הבדל בין גברים לנשים ברמת האמון בדרג הצבאי. יש הבדל גדול ביניהם ברמת האמון בממשלה ובדרג הפוליטי.
אנטישמיות והומור
בהקדמה לספר שכתבתי על הקהילה האמריקאית לפני כעשור וחצי ("שטעטל בייגל בייסבול") הופיע סיפור קטן על פוקסמן, שחשבתי שיתאים כדברי פרידה מהאיש ומתקופתו. קריאה מחודשת של הסיפור הזה חושפת מעט ממה שהפך את פוקסמן למעורר חיבה, וגם מגלה – דווקא בגלל הטון האגבי, כמעט משועשע – עד כמה אמריקה השתנתה בזמן קצר. אז הנה סיפור קטן על אנטישמיות, כדורסל, הומור ופוקסמן. יהי זכרו ברוך.
הנה, זו תקרית שלימדה אותי שיעור על מצבם של יהודי אמריקה הרבה יותר משלימדה על ריצ'רדסון, שמעולם לא הצטיין בבחירת מילים. "יש לי עורכי דין גדולים. עורכי דין יהודים גדולים", אמר בתשובה על שאלה בעניין חידוש החוזה שלו.
כשנאמר לו שיהיה מי שייעלב מדבריו, הגיב: "אתה צוחק עליי? יש להם את מערכת הביטחון הכי טובה בעולם. הייתם פעם בנמל התעופה בתל אביב? הם באמת ערמומיים. שמע, שונאים אותם בכל העולם, אז הם חייבים להיות ערמומיים. יש להם הרבה כוח בעולם, אתה יודע למה אני מתכוון? ואני חושב שזה מצוין. אני לא חושב שיש משהו רע בזה. אם תסתכל על הספורט המקצועני, יהודים מנהלים אותו. אם תסתכל על רוב החברות המצליחות וכאלה, רוב העסקים, יהודים מנהלים אותם".
באמריקה, גם מחמאות צריך לתת בזהירות. ריצ'רדסון בסך הכל רצה להגיד מילה טובה על היהודים. מה שלא מנע ממנו השעיה, ולא מנע מ"הליגה נגד השמצה" לקבול על "הכאב שהסבו דבריו לאנשים רבים" (למען הדיוק יש להזכיר: בין הנימוקים להדחתו הייתה גם הערה אנטי-הומואית).
עקרונית, טענתו של ראש "הליגה", פוקסמן, הייתה נכונה: תיאורו של ריצ'רדסון את היהודים דמה מדי לסטריאוטיפים אנטישמיים. אך כפי שציין הסופר זאב חפץ במאמר תגובה על הפרשה שפרסם ב"לוס אנג'לס טיימס": "יהודים, כעם, הם אכן חכמים. והם גם גאים בזה".
זה היה מאמר רגיש אך מעניין, וקריאתו אשררה את הצורך בהגדרה מחודשת, מעודכנת, של אזור הסכנה המילולית האסור בכניסה: במאה ה-21, לנוכח עוצמתם של היהודים באמריקה, לא צריך לקפוץ על כל שימוש בסטריאוטיפ כעל אירוע גזעני הראוי לגינוי. לא כל הכללה מצדיקה ענישה.
המקרה של ריצ'רדסון היה אירוע קטן, ששווה להתעכב עליו, משום שהסתיר את הפחד שלא נעלם מפני הדעות הקדומות של הרוב. משום שהזכיר מחדש שלקהילה הגדולה והחזקה הזאת יש תודעת מיעוט שכנראה לא יכולה להיעלם.
אך כדרכם של פחדים, הפחד לפעמים משתק. את שיקול הדעת, את צלילות המחשבה, את היכולת לשים אירועים בפרופורציה מתאימה. אחרי שריצ'רדסון הושעה, כתבתי בעיתון שרחמנים יהודים – עוד הכללה שנויה במחלוקת – צריכים לקרוא לביטולה. דיוויד סטרן, מנהלה של ליגת ה-NBA, אחד היהודים ש"מנהלים את הספורט המקצועני", יצא להגנתו של ריצ'רדסון וקבע ש"איננו אנטישמי".
אפילו פוקסמן, שבתחילה בירך על ההשעיה, הודה באוזניי ש"אולי באמת מדובר בעונש חמור מדי". הוא הסכים שצריך להיזהר שמא בדרך החתחתים לחיסול האנטישמיות יאבד ליהודים עוד סטריאוטיפ אהוב: שיש להם חוש הומור מצוין.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בנתונים של המכון למדיניות העם היהודי JPPI, במחקר על אחוז החסימה של מרכז המידע של הכנסת (2019), במאמר "את מה חוסם אחוז החסימה" של עידן ארץ במגזין "השילוח", בסרטון וידיאו על אחוז החסימה של עמית סגל (מצאנו אותו ברשת X), במאמר של שני מור ב"ליברל" תחת הכותרת "חסימה עצמית", בספר "שטעטל בייגל בייסבול" משנת 2011.
התרעות פיקוד העורף