עזה מציגה אותה דינמיקה מזווית אחרת. המלחמה שם לא נעלמה. היא נדחקה לשוליים בשל משבר איראן והחזית הלבנונית. עזה ממשיכה להשפיע על דעת הקהל הערבית, על הפוליטיקה הישראלית ועל חישוביהם של שחקנים המזוהים עם איראן.
לכן, אי־היציבות במזרח התיכון כבר אינה תחומה גיאוגרפית. תקיפה בלבנון משפיעה על דיפלומטיה מול איראן. משבר בעזה משפיע על נורמליזציה אזורית. חיכוך במפרץ משפיע על שוקי האנרגיה. סוריה, לבנון, עזה, איראן, המפרץ והים האדום אינם תיקים נפרדים. אלה זירות מחוברות בתוך מערכת סכסוך אחת.
הסכנה היא שמקבלי החלטות יבלבלו בין הסתגלות ובין יציבות. הם יראו הפסקת אש ויניחו שהושגה דה־אסקלציה. יראו שיחות ויחשבו שנוצרה התקדמות מדינית. אבל במערכות מורכבות, דווקא תקופות שנראות מנוהלות עלולות להיות המסוכנות ביותר. אירוע קטן עשוי לנוע במהירות בין זירות מחוברות ולייצר תוצאה שאינה פרופורציונלית לגודלו.
הפסקות אש צריכות להיות פתיחה להסדרה, לא הישג בפני עצמו. יש לבנות מנגנוני פיקוח, אכיפה, גישה הומניטרית, ניהול גבולות, ריסון טילים, וערוצי תקשורת עקיפים בין יריבים. מעל הכל, יש להפסיק לטפל בזירות השונות כתיקים נפרדים.
המזרח התיכון אינו קורס לכאוס. המציאות מטרידה יותר: האזור לומד לחיות עם סכסוכים בלתי פתורים, לנהל אלימות בלי לסיים אותה, ולנהל דיפלומטיה בלי להגיע להסדרה. הסכנה אינה רק שהאזור יתלקח שוב. הסכנה היא שהעולם יטעה ויחשוב שהיכולת הגוברת לנהל אי־יציבות היא יציבות.
התרעות פיקוד העורף