חבר כנסת בישראל אינו נבחר בשל סגולותיו האישיות או השקפת עולמו. הוא נבחר כחלק מרשימה מוגדרת, מעין נבחרת המוצעת לציבור על ידי מפלגה. על עצם בחירתו הוא חייב בנאמנות הן למפלגתו המיוצגת בכנסת כסיעה והן לציבור הבוחרים שנתן את קולו לסיעה. המנדט אינו רכושו הפרטי של חבר הכנסת הנבחר. אם חבר הכנסת נוטל קולות בוחרים שהצביעו עבור מפלגתו ומעבירם למפלגה אחרת, הלוא הוא מועל באמון הבוחרים ומעוות את תוצאות הבחירות.
בשנת 1990 הגשתי כחבר כנסת הצעת חוק פרטית למיגור התופעה הפסולה. לאחר השלמתו קבע החוק כי חבר כנסת שפרש מסיעתו, ולא התפטר בסמוך לכך מהכנסת, לא יוכל לכהן כשר או כסגן שר בתקופת כהונתה של אותה כנסת. עוד קבע החוק, בראייה לעתיד, שאותו חבר כנסת לא יוכל להצטרף בבחירות הבאות לאחת מהסיעות שהיו בכנסת שבה ביצע את המעבר.
הדבר משמעותי שכן אחת התמורות שנהגו להעניק מפלגות למי שערק לשורותיהן הייתה שריון מקום ברשימת המפלגה בבחירות הבאות. סעיף 6א' לחוק יסוד הכנסת חיזק תפיסה זו וקבע: "פרישה מסיעה תיחשב גם הצבעה במליאת הכנסת שלא בהתאם לעמדת הסיעה בעניין הבעת אמון בממשלה או אי-אמון בה".
גם שיקלי וסילמן זכאים להשקפת עולמם הפוליטית. אך ברור כי ניתנה להם תמורה עבור הפלת ממשלת השינוי. שניהם מכהנים כשרים בממשלה בראשות הליכוד, ובתי המשפט הכשירו את זכותם לכהן כשרים. בעיניי, נעשתה כאן שגיאה שיפוטית חמורה המחזקת את תופעת הכלנתריזם.
כוונת המחוקק ברורה לחלוטין: חבר כנסת העורק מסיעתו או הגורם להפלת ממשלתו אינו יכול לקבל תמורה אישית בגין החלפת נאמנות מפלגתית לאחר הבחירות. עיקרון זה נדרש גם על מנת לשמור על יציבות הכנסת. ועדת הבחירות ובתי המשפט שפסקו בעניינם של שיקלי וסילמן החליטו בניגוד לכוונת המחוקק וחיזקו תופעה שאותה רצינו לעקור מהשיטה הפוליטית שלנו.
התרעות פיקוד העורף