ברנע גם טען במכתבו שדפוסי הפעולה של גופמן מעוררים קושי. אלא שחלק מהדברים שתיאר הם בדיוק מסוג היכולות שנדרשות מאנשי מוסד: תחכום מבצעי, דיסקרטיות, יכולת פעולה באזורים אפורים וקבלת החלטות בתנאים בלתי אפשריים. מי ששופט לחומרה אנשים שנאלצו לפעול למעננו בעולם מוסרי אפור, רצוי שישאל את עצמו עד כמה הוא מוסרי כשהוא שופט אותם מתוך אולם ממוזג, עם כוס קפה ביד.
וזה מביא אותי לדבר המטריד הבא שקרה בדיון בבג"ץ: הניסיון להפוך אותו ל"משפט חוזר" לגופמן. הדרישה של עו"ד אליעד שרגא, שייצג את העותרים, לזמן את גופמן לחקירה בבית המשפט כדי לברר מה גופמן ידע ומה לא ידע, בפרשה שכבר נבחנה והוכרעה במסגרת מוסמכת, המחישה עד כמה חלק מהעותרים אינם מסתפקים עוד בדיון מנהלי על הליך המינוי, אלא מבקשים להפוך את בג"ץ לזירה של משפט אישי נגד גופמן. נכון עשתה השופטת ברק־ארז כשהבהירה לעו"ד שרגא באופן חד־משמעי: "זה לא יקרה".
כי כאשר בית המשפט מתחיל להיכנס לעומק השאלה מה בדיוק ידע גופמן בעניין הפעלתו של אלמקייס, הוא עלול לחרוג מדיון משפטי עקרוני על סבירות הליך המינוי ולהיכנס לטריטוריה של משפט חוזר בפרשה שכבר נבדקה. עו"ד שרגא יודע זאת, והחוצפה שלו מראה עד כמה הוא חש בנוח להשתמש בבית המשפט העליון כבמה עבורו.
ועוד מילה בעניין טוהר מידות. הטיעון של היועמ"שית נגד המינוי הוא ש"פרשת הפעלת אלמקייס מטילה צל כבד על טוהר המידות של גופמן". מוזר לשמוע טענות על טוהר המידות ממי שבנה נחשד בגניבה, לכאורה, אך לא הועמד לדין. על זה נאמר, "הפוסל במומו פוסל".
התרעות פיקוד העורף