השאלה המרכזית היא לא האם יש הפסקת אש, אלא למי היא באמת מועילה? נראה כי מי שנהנים ממנה יותר מכל הם ממשלת לבנון והאוכלוסייה הלבנונית שאינה מזוהה עם חיזבאללה. בעוד הדרום השיעי ממשיך לשמש זירת עימות, חלקים גדולים בלבנון מנסים לחזור לשגרה יחסית. ישראל, בין היתר בשל לחץ אמריקאי ובינלאומי, מגבילה את עוצמת התקיפות ואת היקף היעדים - בעיקר כדי למנוע הידרדרות למלחמה אזורית רחבה.
אלא שהמציאות הזו מייצרת בעיה אסטרטגית עבור ישראל. חיזבאללה מצליח לשמר משוואת התשה: הוא אינו נדרש לשלם מחיר קיומי על המשך התקיפות, ובמקביל ממשיך לבחון את גבולות התגובה הישראלית.
במכוני מחקר ישראליים ובניתוחים מודיעיניים ממקורות זרים מתארים את השלב הנוכחי כמעבר ממלחמת רקטות רחבה למלחמת שחיקה מתמשכת. פחות מטחי ענק ויותר רחפנים, מארבים, ירי מדויק וניסיונות לערער את שגרת החיים בצפון. מבחינת חיזבאללה, זו דרך להמשיך להתעמת עם ישראל, מבלי להיגרר לעימות כולל שעלול לסכן את עצם קיומו של הארגון.
בישראל מבינים שחיזבאללה אמנם ספג פגיעות קשות במפקדות, בתשתיות ובחלק ממערכי הפיקוד שלו, אך המצב עוד רחוק מהכרעה מלאה. הארגון עדיין מחזיק יכולות שיגור, מערכי רחפנים ותשתית טרור רחבה בדרום לבנון. במקביל, איראן ממשיכה לנסות לסייע בשיקום כוחו.
הבעיה המרכזית היא שלבנון הרשמית כמעט ואינה נושאת באחריות אמיתית. במשך שנים ניסתה ישראל להפריד בין מדינת לבנון לבין חיזבאללה, אך בפועל הארגון הפך לכוח הצבאי והפוליטי החזק במדינה. הוא משפיע על מנגנוני השלטון, על קבלת ההחלטות ועל המציאות הביטחונית בדרום.
זמן לאסטרטגיה
כאן בדיוק עולה השאלה האסטרטגית הגדולה: האם ישראל צריכה להמשיך במדיניות של תגובה נקודתית, או לעבור למדיניות של עיצוב מציאות חדשה? יותר ויותר קולות במערכת הביטחון ובשיח האסטרטגי סבורים שהמודל הישן של "סבבים" מיצה את עצמו. לפי גישה זו, ישראל צריכה לקבוע משוואה ברורה יותר: כל תקיפה משטח לבנון תיחשב לאחריותה של מדינת לבנון, ולא רק של חיזבאללה.
אין משמעות הדבר הפצצה מיידית של ביירות אחרי כל ירי, אך כן יצירת לחץ מתמשך על המערכת הלבנונית. זאת באמצעות פגיעה בתשתיות המסייעות לשיקום חיזבאללה, מניעת שיקום דרום לבנון ללא פירוז ממשי, והעברת מסר ברור לאליטות בלבנון - חיזבאללה מסכן את עתיד המדינה כולה.
התמונה הדיפלומטית
הסוגייה כולה מקבלת משמעות רחבה עוד יותר על רקע הכישלון המתמשך של המגעים בין ארה"ב לאיראן. אם המאמצים הדיפלומטיים יקרסו לחלוטין והאזור יחזור למסלול של הסלמה, ישראל תידרש להכריע האם להמתין להתחזקות מחודשת של חיזבאללה - או לפעול מוקדם יותר כדי למנוע את שיקומו המלא.
במערכת הביטחון מבינים שהפסקת האש הנוכחית אינה הסדר יציב, אלא מרווח זמן זמני. שני הצדדים ממשיכים להתכונן לעימות הבא, והשאלה היא רק מתי ובאילו תנאים הוא יפרוץ.
האתגר של ישראל איננו להשיג עוד כמה שבועות של שקט מדומה בצפון, אלא לנצל את הזמן כדי לפרק באופן שיטתי את כוחו הצבאי של חיזבאללה - לפגוע במערכי הטילים, הרחפנים, המפקדות, נתיבי ההברחה ותשתיות ההתעצמות שלו עד למצב שבו ממשלת לבנון תיאלץ לבחור: או לשלוט במדינה שלה, או לשלם את המחיר על כך שחיזבאללה ממשיך לנהל ממנה מלחמה נגד ישראל. אם לבנון תמשיך לאפשר טרור משטח ריבונותה גם אחרי אזהרות, הסכמים וסבבי שיחות - ישראל חייבת לקבוע משוואה חדשה וברורה: לא עוד הפרדה בין חיזבאללה ללבנון. מדינת לבנון תישא באחריות מלאה לכל ירי, רחפן או פעולת טרור שיוצאים משטחה.
התרעות פיקוד העורף