בין שבר לניצחון: נתניהו והימין טרום הבחירות הישירות הראשונות לראשות הממשלה | ד"ר איתן לסרי

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ב-4 בנובמבר 1995 הטיל את מדינת ישראל לטלטלה פוליטית, חברתית ורגשית חסרת תקדים. חצי השנה שחלפה מאותו לילה דרמטי ועד למערכת הבחירות במאי 1996 נרשמה כאחת התקופות המקוטבות והקשות בתולדות המדינה. בראשיתה, נדמה היה כי מחנה הימין בכלל, ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו בפרט, ספגו מכה פוליטית אנושה שתדחק אותם לשוליים הציבוריים לשנים ארוכות. אולם, חלון זמן קצר ומכריע זה התפתח לכדי אחד המהפכים הדרמטיים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, ועיצב מחדש את גבולות הגזרה של השיח הציבורי לדורות.

נקודת השפל: הלם לאומי ואשמה קולקטיבית

מיד לאחר הרצח, שטף את המדינה גל של הלם ואבל לאומי אדיר, שלווה בעצרות זיכרון וטקסים המוניים. אלא שבתוך ימים ספורים התפתחה אווירה ציבורית חריפה, שהובילה להאשמות כבדות מצד גורמים בשמאל, במערכת הציבורית ובתקשורת כלפי מחנה הימין, הליכוד ותומכי המאבק בהסכמי אוסלו. נטען כי האקלים הציבורי שהובילה האופוזיציה תרם במישרין להסתה שהובילה לרצח. נתניהו עצמו הוצג פעמים רבות כראש החץ של אותה מחאה, על אף שבמהלך האירועים שקדמו לרצח גינה בקולו שוב ושוב קריאות קיצוניות, ואף התעמת עם מפגינים שקראו "בוגד" לעבר רבין, כשהבהיר: "לא, הוא לא בוגד. הוא טועה פוליטית, אך הוא לא בוגד". למרות זאת, יריביו הפוליטיים ביקשו לקשור בינו לבין האווירה הציבורית כדי לשלול את הלגיטימיות של הנהגתו ערב הבחירות. בקרב פעילי הימין, הציבור המסורתי והמתיישבים, התפתחה תחושה עמוקה של נרדפות והשתקה. הביטוי "הימין אשם" ביטא ניכור חברתי קשה שחוו רבים במקומות העבודה, באקדמיה ובתקשורת. פעילי המחנה חששו להביע את עמדותיהם בפומבי, נמנעו מלהפגין וחשו כי נעשה ניסיון לצבוע ציבור שלם כקיצוני ומסוכן. מנגד, במחנה השמאל נתפס הדבר כחשבון נפש הכרחי שנועד לגדוע את ההסתה ועל הדרך גם להחליש פוליטית את נתניהו ומחנה הימין.

האסטרטגיה של נתניהו וימי המגננה באופוזיציה

עבור נתניהו, הייתה זו שעת מבחן עילאית וקריטית להמשך הקריירה שלו. בעוד הסקרים הראשוניים ניבאו התרסקות לליכוד וניצחון מוחץ לשמעון פרס, שנכנס לנעליו של רבין ונהנה מגל אהדה ציבורי עצום הן בישראל ובעיקר בקרב ממשל קלינטון שסייע לו באופן גלוי לצד גיבוי תקשורתי כמעט מוחלט, אימץ נתניהו אסטרטגיה כפולה. מצד אחד, הוא פעל להציג קו ממלכתי, זהיר ומאופק: הוא גינה את הרצח באופן חד-משמעי, קרא לאחדות לאומית והתרחק מגורמים קיצוניים. מצד שני, הוא סירב לוותר על הביקורת העקרונית נגד מדיניות הממשלה. למרות עמדת המגננה, השכיל הליכוד לייצר הישגים פרלמנטריים חשובים בכנסת. נתניהו הצליח לשמור על שורות מלוכדות וגיבש גוש אופוזיציוני ממושמע שכלל את המפלגות הדתיות, הלאומיות והחרדיות. גוש זה ניהל מאבק מתיש נגד המשך הוויתורים הטריטוריאליים של פרס וממשלתו למנהיג הפלסטינים יאסר ערפאת, העלה הצעות אי-אמון תכופות והפך את אישורי שלבי הסכמי אוסלו לקרבות פוליטיים קשים שערערו את יציבות הממשלה.

נקודת המפנה: גל הטרור והעברת מוקד השיח

בראשית שנת 1996 חל שינוי דרמטי שזעזע את המערכת הפוליטית. סדרת פיגועי התאבדות רצחניים של חמאס בירושלים, בתל אביב ובאשקלון הביאה לפיצוץ אוטובוסים במרכזי הערים ולמותם של עשרות אזרחים. תחושת הביטחון האישי של הציבור הישראלי קרסה לחלוטין, ויחד איתה נסדק האמון הציבורי בהסכמי אוסלו וביכולתה של ממשלת פרס לספק הגנה לאזרחי ישראל בכל פינה. זה היה הרגע שבו הצליח נתניהו להוביל מהלך אסטרטגי מבריק, ולהעתיק את הדיון הציבורי משאלת "האחריות לאווירה שקדמה לרצח" אל שאלת "הביטחון הלאומי והטרור" תחום שבו נהנה הימין מיתרון ציבורי מסורתי. באמצעות קמפיין מודרני, חדשני ואפקטיבי, שנסמך על מסרים קצרים וממוקדים, נטבעו סיסמאות מנצחות כמו "פרס יחלק את ירושלים" ו"נתניהו - עושים שלום בטוח". השיח הציבורי עבר לעסוק בשאלות נוקבות: האם הסכמי אוסלו מביאים שלום או שמא הם מחוללים טרור? הנרטיב שנבנה בהצלחה הציג את ממשלת העבודה בראשות פרס כמי שמדברת על "מזרח תיכון חדש", אך בפועל מאבדת שליטה ומביאה לחוסר ביטחון ברחובות ישראל.

ההתעוררות בשטח והמהפך בקלפי

השינוי בסדר היום הציבורי חילחל במהירות אל השטח. סניפי הליכוד, שהיו משותקים ומושתקים בחודשים הראשונים, החלו להתעורר. במפגשים טעונים במצודת זאב בתל אביב, בהם השתתפו נציגי צעירי התנועה ומנהלי מטות הבחירות, ניכרו בתחילה פחד, ראשים מורכנים ותחושת השפלה מול האווירה ברחוב ובמדיה. אולם נתניהו, בהפגינו ביטחון עצמי רב, נפח בפעילים רוח חיים ותקווה כשזעק: "מנסים להשתיק חצי עם! הרי בחודשים שלפני הרצח הליכוד הביא להישגים מרשימים". זכיתי להשתתף במפגשים הללו ולסייע כנציג צעירי הליכוד תחילה וכמתאם מנהלי מטה הבחירות בהמשך. המסר הזה תורגם להתגייסות פוליטית רחבת היקף. הליכוד בנה קואליציה חברתית מוצקה שחיברה בין הפריפריה, המצביעים המסורתיים, בני עדות המזרח, צעירים ועולים חדשים מחבר המדינות. קהלים אלו חשו כי האליטות הממסדיות והתקשורתיות מאשימות אותם באשמה קולקטיבית ומדירות אותם, והפכו את תחושת הקיפוח והנרדפות הזו למנוע אלקטורלי רב-עוצמה (שתומצת בהמשך בסיסמה "נתניהו – טוב ליהודים"). במאי 1996, בבחירות הישירות הראשונות לראשות הממשלה, השלים נתניהו את המהפך המדהים כשניצח את שמעון פרס בפער זעום של פחות מ-30 אלף קולות.

סיכום והשלכות היסטוריות

התקופה שבין נובמבר 1995 רצח ראש הממשלה רבין למאי 1996 נצחון נתניהו והליכוד בבחירות הישירות הראשונות שהתקיימו בישראל. הותירה צלקת בלתי נמחית בחברה הישראלית ועיצבה מחדש את פניה של המערכת הפוליטית. הייתה זו נקודת המפנה שבה הפך בנימין נתניהו ממנהיג שנוי במחלוקת המותקף על ידי "נסיכי הליכוד", למנהיג הבלתי מעורער של המחנה הלאומי כולו. הליכוד תחת הנהגתו החדשה הוכיח חוסן פוליטי יוצא דופן וביסס את מעמדו כאלטרנטיבת שלטון לגיטימית ויציבה, ולא כפיקדון זמני. מעבר לכך, חודשים אלו קיבעו את קו השבר המרכזי של החברה הישראלית לעשורים הבאים. המאבק סביב נחיצות הסכמי אוסלו, שאלת הביטחון הלאומי, היחס המורכב של הממסד לדת ולימין, והפולמוס המר סביב זיכרון הרצח ומשמעותו, הניחו את היסודות לפוליטיקת ה"גושים" המקוטבת (בעד ונגד נתניהו) המאפיינת את מדינת ישראל במאה ה-21.

ובנימה אישית, בשבוע הבא נציין ונחגוג 30 שנה לניצחון הראשון של נתניהו, זו הייתה מערכת הבחירות הראשונה שלי וזכות גדולה בה נטלתי חלק פעיל כמנהיג צעיר שסייע לרכז את פעילות צעירי הליכוד ברחבי ישראל בעיקר בחודשים שלאחר הרצח ועד הבחירות ובהמשך כמנהל תיאום במטה הבחירות המרכזי של הליכוד ונתניהו במצודת זאב בתל אביב.

על הכותב:  ד"ר איתן לסרי, מומחה לממשל ומדיניות ציבורית, לשעבר יועץ לראשי ממשלה ופעיל במערכות הבחירות לכנסת מטעם הליכוד, פרשן בכיר בתקשורת.