במשך זמן רב חשתי כלפיו חיבה גדולה. החיבה הזאת הייתה תמיד עילה לטרוניה מצד הוריי, שראו בי סוג של בוגד. לא הצלחתי להסביר להם שיש משהו חיובי בעובדה שבעל מחבב את אבי אשתו, כלומר את חמיו. בעיניהם זאת הייתה העדפה תרבותית. הם לא טעו לגמרי, אבל החיבה ההיא לא הייתה חלילה על חשבון הוריי. כאשר חזרתי מהצבא, העדפתי לישון אצל הורי אשתי.
חמי נהג להביא ארוחת שישי בסל פלסטיק ממבשלת טריפוליטאית. הייתי רעב מאוד בעת ההיא, והאוכל היה טעים וחדש לי, ובלי שהתכוונתי, אכלתי כפליים מכפי שהוקצב לסועד. כל כך נהניתי, שלא השגחתי בעיניים שננעצו בי. הייתי מאוד רזה בצבא וגם רעב. אם לכל אחד הוקצבו רק שתי פרוסות מהחלה המיוחדת, היה צריך לעדכן אותי. לא היה לי גבול לחלה וחמאה.
לשדה התעופה לקחתי איתי את בניי. ילדים אוהבים להסתכל במזוודה ולנחש מהן המתנות המתחבאות בה. מכיוון שעשר טיסות נחתו בו בזמן, חיכינו שעתיים. לא היה לי ספק שחמי ייצא אחרון. הוא היה בעל חוש דרמטי מפותח ונוכחות חזקה; אם יש דבר כזה, הייתה לו כריזמה אינטלקטואלית. לכן היה אהוד כל כך במחלקה לבלשנות אנגלית באוניברסיטת תל אביב שאותה הקים.
מכשירי השמיעה שהיו תקועים באוזניו הפתיעו אותי. גם אני כבר הייתי צריך כאלה, אבל העדפתי לא לשמוע מה שדיברו אליי מאשר להסתובב בתחושה שמישהו תוקע לי אצבעות באוזניים. הוא לא ראה אותנו וניגש לדלפק של הרץ. כאשר טפחתי על כתפו, הוא היה מופתע ואמר שביקש בפירוש שלא נטרח. תמיד שמחתי על ההזדמנות לדבר אנגלית.
אהבתי את הדרך שבה התגלגלו המילים על לשוני. אמרתי, "עזוב שטויות, זה לא עניין גדול" באנגלית, והזכרתי לו את הנכדים, שהתנהגו כמו גברים ולא התנפלו עליו. היה לי חשש עמום שיתאכזבו בעניין המתנות. הוא לא היה קמצן אלא ספרטני בענייני כסף. בנוסף, במשפחתה של אשתי התקשו להראות חיבה. חמי טפח על ראש נכדיו, כמי שאינו מחבב חתולים ונקלע לבית עם שלושה סיאמים ועושה את מיטבו לרצות את בעלי הבית.
דילגתי מעל השסע התרבותי בינינו; עשיתי את המעשה התרבותי והעברתי אותו בסבך הבירוקרטי של שכירת רכב וגם נהגתי הביתה במהירות של 30 קמ"ש כדי שיוכל להישאר צמוד אליי. הילדים היו עדיין חדורי תקווה. מכיוון שהמזוודה הייתה זעירה, ניסיתי למתן את הציפיות שלהם. אבל ילדים חיים בעולם משלהם. התקשרתי הביתה מהמכונית ואמרתי לנעמי שגבינו את אביה ושאנחנו בדרך. איך הוא? שאלה. אותו דבר, אמרתי, אבל חסרות לו מילים. למה אתה מתכוון? כאילו שדדו לו חלק מאוצר המילים, אמרתי. לא רציתי לנחש יותר מזה.
לא יכולתי להביט כאשר חמי ואשתי נפגשו. כאשר שבתי והבטתי בהם, הם טרם התחבקו. לא הבנתי כיצד הם מתכוונים לממש את העובדה שרוברט בנג'מין בא לביקור. שהוא כאן. איך מתקדמים? נעמי הניחה את ידיה סביבו והוא טפח על ראשה ונגע בכפות ידיה. זה היה מוזר. אבי נהג לנשק אותי עד מותו. כשנחה עליו הרוח, הוא היה מציע את המיטה שלי בחופשה מהצבא. אבל לא עשו לי מקלחת בגיל 21.
במזוודה, כצפוי, לא היה שום דבר לילדים. אני מתכוון כלום, נאדה, מאפיש, גורנישט. אני יכול להתרעם שבוע ללא הפסקה על מצבו הנפשי של סב שמגיע לבקר את נכדיו אחרי שלא ראה אותם שנים ולא מביא להם כלום. לא היה לי עניין להבין אותו או להקל עליו. מצד שני, יש לי נכד בן יותר משנתיים שטרם ראיתי בצד השני של אמריקה. אני מתכנן לבקר אותו ואני יודע שעליי להביא מתנה, ואין לי מושג מה. אני שונא "משהו סמלי". או "המחשבה היא שחשובה".
כאשר אמה של נעמי (חמותי) מתה וחמי נשאר לבדו, הוא עשה דבר מוזר יחסית למי שנדמה היה שכל חייו היה צריך לומר לו מה לעשות. הוא כתב מכתב לחברת ילדות שלו מקליפורניה. אינני יודע מה כתב, אבל שבועיים אחרי ששלח את המכתב הוא הגיע ערב אחד נרעש ואמר שהאישה כתבה והודיעה לו שהיא מגיעה לביקור. הסיפור היה תמוה בעיניי. פתאום נכנסה לחיינו קשישה אמריקאית, נאה, תמירה ודקה, אך לא ממש תבונית ועם דעות מעט מכעיסות על החיים; מה מותר לאכול ומה אסור.
פתאום הוא הפך לאחד הקשישים הנצחיים האלה מקליפורניה, שאוכלים נבטי אלפלפא וקינואה ושותים תמצית שמרים וחליטת צמחים אורגנית. היה דחוף לו למכור את הבית בצהלה ולחזור לאמריקה. הוא החליט שסגנון החיים הישראלי לא מתאים לו, מה שהיה נכון מהרגע שעשה עלייה. זה לא הרגיז כשלעצמו כי הזדהיתי איתו. שלושה חודשים היו נחוצים לו לקפל את אוהל הקרקס ולחזור לאמריקה. הוא קנה בית בצפון מדינת ניו יורק, והיחסים איתו התמעטו לגלויות ברכה של "הולמרק" בימי ההולדת של הנכדים שנשארו רשומים ביומנה של אשתו המנוחה.
הוא היה אצלנו עשרה ימים, וזאת לא הייתה מציאות שבה פיזזו על הדשא אנשים שמחים שנשאו בידיהם צלחות עמוסות ברביקיו וכוסות יין צונן. די מהר התברר שיותר מאשר בא לבקר אותנו, היו לו סידורים. עניינים לא גמורים בבנק; ויכוחים עם ביטוח לאומי שאינו מפריש לגמלאי אלמן את כל מה שהגיע גם לאשתו.
החיים באמריקה החדירו בו אימת מס פתולוגית שממנה נולד הצורך להיות צדיק עם רשויות המס. הוא רטן על וושינגטון, שמאוד כועסת על אזרחים אמריקאים שאינם מסדירים את ענייני המס שלהם. ניסיתי להבין ממנו, מה כבר יכול להיות אטרקטיבי בדוח מס שנתי של זוג גמלאים. או הו, אמר ועיניו התעגלו, אין לך מושג. זה נחשב משהו פדרלי. הוא שכח את המילה "עבירה", אז עזרתי לו. כן, עבירה פדרלית.
יחסית למי שסבל מכל מיני תחלואים קרדיולוגיים, הוא אכל כמו סוס. כל התיאוריות התזונתיות של חברתו החדשה עפו מהחלון. כל יום הכנתי מטעמים; נניח פרוסות חזה אווז שמן במרינדה מטוגנות בווק (יש אומרים מוקפצות). הוא אמר שאסור לו, ואכל את כל הווק.
בבוקר, כאשר הכנתי לעצמי אספרסו, הוא צץ לידי כבמטה קסם, עם ספל הקפה הטורקי הישן שממנו נהג לשתות; הבטנו זה בזה כשני בבונים, ואז שאל: זה קפה? כן, עניתי. רוצה קצת? רק אם אתה מכין, ענה. אני מכין לעצמי קפה כל בוקר. בצהריים נהגתי לפתוח בקבוק יין. יותר כדי לנטרל את המתח מאשר בגלל חשיבותו של האירוע. כאשר שמתי לו ביד כוס יין, הוא שתה; אף שאסור היה לו.
כאשר כותבים ממרחק זמן, יש נטייה לציניות ואירוניה להשתלט על הטקסט. אבל זאת התרשמות שגויה. מאוד חיבבתי אותו. במידה מסוימת רציתי להיות כמוהו. אינטלקטואל עם קתדרה נוהג בווספה עם סל פלסטיק ומטעמים טריפוליטאיים. אבל אני לא. ישנו גם התיק הפתוח נגדי בחשד שהרגתי אותו. לא תיק משפטי, אלא משפט שדה משפחתי. הוא לקה בשבץ במהלך ויכוח פוליטי איתי בעת שביקר אותנו בניו יורק. הוא נפל ומת כמה ימים לאחר מכן. אני הרוצח מסקרסדייל.
בסוף ימיו חשדתי שלא היה מאושר. כל הסיפור שלו עם הגברת מקליפורניה נחשב בעיניי מקח טעות. אומרים לי שאנשים בגיל מסוים מעדיפים לסבול מחברה לא מובחרת מאשר מבדידות. אז הייתי צעיר מדי מכדי לשפוט אותו, אבל לא צעיר מדי מכדי לדעת שאימת החדרים הריקים עלולה להיות קטלנית. אין צורך לאיים עליי כדי שאודה שאני מתגעגע אליו. באותה נשימה, אני חייב לומר שאין צדק, לא היה צדק ולא יהיה צדק.
אין ויכוח על כך שאבי היה יכול להיות סבא אדיר. יש אנשים שמביטים בי בצער ואומרים את זה במילים מפורשות. לרוב אלה בני דודים שללא ידיעתי העריצו את אבי. ילדיי לא הכירו אותו. הוא מת לפני שנולדו. קשה להנחיל דמות של סב מת לנכדים. ועדיין אני יודע שספגו אותו בתהליך אוסמוטי ממה שסיפרתי להם. הם הכירו את רוברט בנג'מין וזיכרון החי מנצח ללא מאמץ את זיכרון המת. מי כמוני יודע עד כמה זה דל ולעיתים טרחני.
מה אבי היה עושה איתם? כל מה שלא עשיתי. הוא ואמי היו יוצאים איתם לפיקניק. לא מן הנמנע שהיו לוקחים אותם לחו"ל או שוכרים לכולם וילה בטוסקנה. אבי היה מלמד אותם לאכול מיני מאכלים אקזוטיים. הם היו לומדים ממנו שגברים אוכלים בעמידה מעל השיש. הוא היה פורס להם דק נקניק הונגרי, נותן להם את כוס הבירה והיין הראשונות, מלמד אותם את כל סוגי הלחם שאפו במאפייה שלו. הם היו לומדים יושר, מוסר אישי, אהבת מולדת, רוח התנדבות ואת הקושי שסגר עליו כאשר ישראל שאהב ונלחם עליה ברחה ממנו. היו ימים שאפילו אבי, הצבר האולטימטיבי, דיבר על האפשרות לחיות בבית סירה בסאוסליטו.
הם היו מרימים אחריו את השטרות שנפלו מהכיס האחורי של הג'ינס שלו משום שלא הייתה לו תחושה ביד ימין. והוא היה מכריח אותם לא להזניח פעילות גופנית. שחייה, טניס, ריצה בפארק הלאומי. הוא היה כפייתי; פעם לקח אותי לטניס כשהיה לי 39 מעלות חום. התעלפתי על המגרש והתעוררתי עם השפם שלו בפה מנסה להנשים אותי. הוא נבהל כהוגן.
אנחנו כעת בגיל שבו הורינו היו זקנים. המראה לא משקרת. פעם היה כאן שיער. אנחנו לא מרגישים בני 70, אבל הכל כואב לנו; אנחנו מתלוננים על מיחושים, ויש לנו רופא לכל חלק בגוף. לילדינו יש ילדים, אבל בעיני רוחי הסצינות הדרמטיות הצרובות בזיכרוני הן הפרידה מאבי בגיל 55; חיוכו העצוב והמודע; הוויכוח הערני האחרון עם רוברט בנג'מין שהסתיים בחדר מיון בווייט פליינס, ניו יורק. אי אפשר בלי לציין שחבריי הקרובים הלכו בעקבות הוריי, גם הם טרם זמנם; אינני יודע להסביר את הקנוניה הזאת.
התרעות פיקוד העורף