השפעתם במובן מעשי מוגבלת ומצומצמת להיכלי הישיבות שהם מנהלים. אין לשניהם שום קשר מורגש ואפס נוכחות משפיעה בציבור החרדי הרחב. תשאלו עסקן קהילתי חרדי בבני ברק או במודיעין עילית מתי באחרונה הוא התייעץ עם הרב לנדו או עם הרב הירש, או שאל לחוות דעתם בנוגע לבעיה המעסיקה את הציבור החרדי. האיש ישיב לכם בחיוך של ביטול ותמיהה.
בחצרות החסידיות, הגדולות והקטנות, הרב הירש והרב לנדו בכלל אינם נחשבים לגורם קיים בתחום הציבורי, ואזכור שמם בשיחות בין עסקנים חסידיים מעורר צחקוק של בוז. מילים אלו נכתבות מתוך ניסיון אישי.
תמיד היו גילויי כבוד והערכה לראשי ישיבות ליטאיות ולגדולי תורה ליטאים. אבל בקהילות הגדולות שפרחו במזרח אירופה לפני השואה היה חוק בלתי כתוב, שלראשי ישיבות ולגדולי תורה ליטאים לא נותנים גישה לעמדות מפתח והשפעה, במיוחד לא בעתות של משבר ומצוקה. גדולי תורה ליטאים גם לא היו חברים במועצות גדולי תורה. עם כל הכבוד וההערכה שהעניקו להם, היה ידוע, ברור ומוסכם שראשי ישיבות ליטאיות וגדולי תורה ליטאים חסרים ונעדרים תכונות של מנהיגים והנהגה, עדיף ומוטב למנוע מהם מעמד של השפעה בציבור החרדי.
יש משהו בחרדיות הליטאית שמזעיף, מקצין, מחמיר את פניה של היהדות והדת. תנועת החסידות קמה, נוצרה והתפתחה כהתקוממות ומרי נגד הליטאיות. החסידות מחזירה את מאור פניה של היהדות, את אופייה האמתי, המקרב והמפייס של הדת, במיוחד בתחום היחסים בין אדם לחברו.
הבעיה, ליתר דיוק הצרה היא, שראשי החסידויות הגדולות והקטנות בישראל, האדמו"רים שאלפי חרדים חסידים כפופים למרותם - עובדה שמעניקה לאדמו"רים את תכונת ומעלת ההנהגה והמנהיגות - מעדיפים לעסוק בשמירה וטיפוח חצרותיהם, כמותית ואיכותית, ונזהרים שלא להתערב, במיוחד ובעיקר לא בפומבי ובגלוי, בבעיות פנים, בסוגיות ובמצוקות שהחברה בישראל, כולל המגזר החרדי, הליטאי והחסידי, מתמודדת עמן.
התרעות פיקוד העורף