מי מכם שהיה בהליך משפטי מורכב או פשוט, או ליווה מי מיקיריו להליך כזה, בוודאי מכיר מקרוב את מחיר הבחירה לכניסה להליך משפטי. הוא עולה לא רק בכסף או בזמן יקר שלא ישוב. כשאלה מתאיידים, נשאר המחיר הכבד מכל, שאין להשיבו – מחיר הבריאות. ולכן לא פעם מוצאים עצמם אנשים בפשרות מוגזמות. אם משום ששוכנעו על ידי עורכי דינם שכך מוטב לטובת סגירת אירוע, ואם משום שיקיריהם טענו כי יש רגעים בחיים שמוטב להתפשר בהם כדי לסיים את ההליך ולחסוך את המחיר הבריאותי. חלק יניחו מאחור את ההפסד, שלעיתים אינו מוצדק - ויתקדמו. חלק יישאו אותו איתם לעד, ויחשבו עליו יום־יום. ראש הממשלה בנימין נתניהו נמנה עם הסוג השני של האנשים.
במקרה הזה, משפט נתניהו, שמעליו עומד הציטוט מכה הגלים, המרהיב או המשעשע במדינה, תלוי באיזה צד אתם - "לא היה כלום כי אין כלום" - רק מחדד את האינטרס של נתניהו כבר מהרגע הראשון שלא להתפשר. ללכת עם האמת שהוא טוען לה עד הסוף, להוכיח את חפותו, לנקות את שמו ולעשות למערכת המשפט הישראלית בית ספר. אלא שלמרות הצדק הפנימי של נתניהו והעובדה שהשופטים כבר טענו שיהיה קשה להוכיח שוחד באחד התיקים - ישנו ממד הזמן.
כשנתניהו נכנס למשפטו, אלה היו הימים של לפני 7 באוקטובר. הצרה הכי גדולה של נתניהו בהקשר למשפטו הייתה בעיקר פוליטית, בדמות זמזומים באוזניים בדמותו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שחולם לרשת את מקומו - שלא יהיה לראש הממשלה זמן לנהל את המדינה בעודו נמצא שעות ארוכות מדי שבוע בבית המשפט. ואיזה קטע, יש פתרון ממשי – לפיד בעצמו יחליף אותו בתפקיד.
כיום, בתוך מלחמה בתוך מלחמה, האירוע הזה של משפט נתניהו וניהול ביטחון המדינה במקביל הפך לפארסה של ממש. אבל נתניהו לא נכנע, הוא מבין היטב שהבקשה של הנשיא יצחק הרצוג להגיע להליך גישור בבית הנשיא היא מתנה ליריביו הפוליטיים משמאל, ועל כן הוא שולח את החבר הכי חזק דונלד טראמפ להציק לנשיא בנוגע לחנינה, שוב ושוב ושוב.
לא תראו את נתניהו מתפשר לפני הבחירות. גם מי שחולמים על כך מבינים זאת היטב. מיטב המוחות – בראשותו, עמלים בימים אלה לפצח את השיטה איך הופכים את המשפט לחלק מקמפיין הבחירות שיטיב איתו ויתורגם למנדטים. ולנשיא המכובד הרצוג, שכוונותיו מלאות ברצונות לפשרה, לשלום פנימי בין כולם - יש כוח לקבל החלטה. אבל גם הוא מושך את הזמן, כדי לא להרגיז אף צד. הוא ממתין וממתין למיטב היועצים שלו בעניין – כך לפחות הוא רוצה שתחשבו.
ישנו הטיעון שהמשפט תוקע את המדינה. אך גם אם נתניהו יקבל חנינה, או אפילו יימצא זכאי, את השמאל זה לא יעניין. לאורך כל שנות המדינה לא היה פה ראש ממשלה מהימין שהשמאל לא עשה לו את המוות. המשפט הפך לקרקס לענייני לו"ז. בכל שבוע הקרקס הופך מוגזם יותר ויותר. אפילו הקהל שהיה נרגש תחילה, היום כבר מגלגל עיניים משעמום, מבזבוז הזמן והמשאבים.
הידיעות, בליווי דרמה של ממש, הדגישו שוב ושוב כי יהיה מדובר בהיסטוריה של פוליטיקאית פורצת דרך, משום שאריאלי, סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו, שתתמודד על מקום במפלגה - תעשה היסטוריה בהיותה חברת הכנסת הלסבית המוצהרת הראשונה, אם תיבחר לכנסת. אף שבעבר כיהנה מרשה פרידמן מטעם סיעת רצ בכנסת השמינית (74'־77'), היא יצאה מהארון רק אחרי כהונתה - הבהירו הידיעות המתאמצות.
האירוע הלסבי המוצהר - מטרתו להבליט את הנאורות של מפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן; את הצורך מבחינתו לתקן את המדינה, כי כמובן הדיקטטורה ממש פה, ותכף כמובן ישליכו הומוסקסואלים מהגגות בתל אביב וכו'. אני באמת תוהה אם זה הזמן הנכון לספר לדמוקרטים מטעם עצמם, שכל כך מבהילים מהשלטון שהם חולמים לעמוד בראשו, שיו"ר הכנסת בכבודו ובעצמו ח"כ אמיר אוחנה הוא הומוסקסואל, ועוד הומוסקסואל מוצהר. אבל כשמוכרים רק הפחדות וחושך - שוכחים את העובדות ומפמפמים לציבור את הפתרון הלא היסטורי באמת לבעיה מומצאת והיסטרית. ואני לתומי חשבתי שגולן יודע לזהות תהליכים.
התרעות פיקוד העורף