החברות בין גנץ לטרופר היא מצרך נדיר בפוליטיקה הישראלית. לא מדובר בנישואי נוחות פוליטיים שנכפו על ידי יועצי אסטרטגיה. זו שותפות עמוקה, כמעט סימביוטית, שנבנתה מהימים הראשונים של גנץ בפוליטיקה. טרופר היה בכל הצמתים: כשהקימו את חוסן לישראל, כשנכנסו תחת אלונקות פוליטיות מקרטעות, וכשיצאו מהן חבולים. הוא היה האיש שלחש באוזנו של גנץ והיה המבוגר האחראי, זה שתמיד ידע לצקת תוכן ערכי לתוך שתיקותיו המפורסמות של הגנרל בדימוס.
בשנתיים האחרונות הפך גנץ ממועמד טבעי לראשות הממשלה לצופה פסיבי מן הצד, אדם שמוביל מפלגה שמאבדת מנדטים ורלוונטיות בקצב מסחרר. הדשדוש הממושך בסקרים, ההססנות הכרונית והתחושה הכללית שגנץ פשוט איבד את המומנטום ואת היכולת ליצור אלטרנטיבה שלטונית אמיתית, הציבו בפני טרופר קו אדום. הוא הבין שהמשך הישארותו לצד גנץ היא כבר לא אקט של נאמנות לחבר, אלא הנשמה מלאכותית של קונספט פוליטי שפג תוקפו.
בדרך כלל, פוליטיקאי שבוחר לעזוב מפלגה עושה זאת בקול תרועה רמה. הוא מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, מצייץ ציוצים ארסיים ברשת X, ומדליף הדלפות מכוערות על "חוסר הערכה" או על "סטייה מהדרך". טרופר, כדרכו, עשה זאת בשקט, באלגנטיות ובנימוס אירופי. שום לכלוך, שום מילה רעה על חברו הטוב. אבל אל תיתנו לשקט הזה להטעות אתכם. הנימוס הזה הוא הסכין החדה ביותר.
העזיבה הזו היא האיתות הברור ביותר שגנץ היה יכול לקבל. היא מוכיחה שאפילו האנשים הקרובים אליו ביותר, אלו שהלכו איתו באש ובמים, הבינו שהאש כבתה והמים הפכו לביצה עומדת.
המגיש שלא נכנע
גולן הוא מגיש אמיץ, שפיו וליבו שווים. וכשהוא פנה לסמוטריץ' במילים "עם יד על הלב, אם יש לך איבר כזה בגופך", הוא לא ביצע "פרובוקציה זולה". הוא ביטא את זעקתם של מאות אלפי ישראלים, שחשים שהנהגתם מתנהלת בפנקסנות של שכול.
מכונת הרעל, זו שמתמחה בסימון מטרות ובשחיטת פרות קדושות של יושרה עיתונאית, הסתערה על גולן בכל הכוח. המתקפה על גולן היא לא רק מתקפה על עיתונאי, היא מתקפה על תפקידו של השידור הציבורי ככלב השמירה של הדמוקרטיה.
משמיציו של גולן מנסים לצייר אותו כאדם "מוטה" או "מסית", אך האמת היא הפוכה. גולן הוא האחרון ששומר על החומה, מסרב לתת למילים מכובסות כמו "מחדל טקטי" לעבור בשקט כשהן מתייחסות לטבח הנורא ביותר בתולדות המדינה.
דור שלא מחפש לייקים ברשתות החברתיות ולא מנסה להיות "חבר" של המרואיינים שלו. הוא מגיע למיקרופון חמוש ביושרה אישית שאין לה מחיר, והוא מזכיר לנו שגם בתוך הכאוס, יש אמת ויש שקר, יש רגישות אנושית בסיסית ויש קהות חושים פוליטית. לכל המשמיצים, הטוקבקיסטים האנונימיים ושופרות השלטון: אתם יכולים לנסות להכפיש את אריה גולן, אבל אתם לא יכולים למחוק את הרקורד שלו.
התרעות פיקוד העורף