זוהי הנחת המוצא שלנו כדי להעריך את הפעולות שטראמפ עושה ואינו עושה. ועל כן אומר במשפט אחד: טראמפ וישראל הקימו שותפות בעירבון מוגבל (בע"מ), שמטרתה לעשות סדר במזרח התיכון ולהפיק ממנו תועלת, כל אחת בדרכה. בעסקים כמו בעסקים. שיעור קצר.
היסודות לשותפות הזאת הונחו הן בממשלים דמוקרטיים והן ברפובליקניים. נכון שבצד הדמוקרטי הגישה היא ערכית יותר ופחות אינטרסנטית, ובצד הרפובליקני ההפך, אולם בסוף נמצאו שפה משותפת ואינטרסים משותפים לישראל ולארה"ב.
מרגע שדרכה רגלו של טראמפ בבית הלבן, כבר בקדנציה הראשונה, אבל בוודאי בשנייה, המסיכות ירדו והמציאות נעשתה ברורה. הולכים ביחד לעשות עסק בדרכו של טראמפ: מקימים "חברה משותפת" שמבוססת על השקעות הדדיות, קובעים את הרכב "ההנהלה והעובדים", מחליטים על דרכי פעולה ויוצאים לדרך.
מלחמת איראן עמדה בלב העסקה המשותפת. לארצות הברית, השותפה הבכירה, היא הייתה חשובה כדי לקבע את ההגמוניה שלה במזרח התיכון, להרחיק ממנה את רוסיה וסין, להשתלט במישרין או בעקיפין על עסקי הנפט המשגשגים של איראן, ובאמצעותם - להכתיב ליריבה העיקרית שלה סין את קצב ההתפתחות הכלכלית.
משלמים ביוקר
השותפות המעשית, קרי מלחמת איראן, נמשכה בפועל כחודשיים, ושני הצדדים השקיעו בה מיליארדים על מיליארדים. כסף, כסף אמיתי. מן הצד האמריקאי - מפעל אדיר של הנעת כוחות צבא לעבר המזרח התיכון והפעלתם. ובצד הישראלי - התגייסות לאומית של השותף שהגביה עוף והרחיק מעבר לקו האופק כדי להכות באויב האיראני ולבסס את המעמד האזורי שלו.
כאמור, שני הצדדים הטילו למערכה את הקלפים החזקים ביותר שלהם, כפי שהנשיא טראמפ נהנה לומר. אבל מה לעשות, נכון לרגע זה הם לא ניצחו במשחק. אם תרצו, עדיין לא ניצחו. עכשיו עומדות המדינות־שותפות לפני הכרעה גדולה. האם להמשיך ולהשקיע כסף טוב אחרי כסף רע, או למשוך את ההשקעה ולממש אותה ככל האפשר, כפי שעושים בעולם העסקי.
שתי המדינות אינן יכולות לפשוט רגל, ושני המנהיגים, שגורלותיהם הפוליטיים והאישיים קשורים זה בזה, אינם יכולים להרשות לעצמם לחזור הביתה ללא הקרקפת של האויב האחרון. אגב, קרקפות היו פה לא מעט, אבל מתברר שלא די בהן, צריך יותר מזה. וכאמור, לא הגענו לשם. לכן טראמפ מהסס לחדש את הלחימה. הוא אינו יודע אם תועיל או תזיק לו. האשליות שהיו לו למהלך מהיר, מבריק ותחבולני כבר התפוגגו.
טראמפ כבר יודע כי מלחמה קצרה אינה אפשרית. עובדה, הוא ניסה לאורך שבועות ארוכים, התחמק מהצורך לאישור מוקדם של הסנאט ובכל זאת לא הצליח לסיימה, כפי שביקש מלכתחילה.
הוא ייאלץ, אם יחליט, להיכנס שוב למהלך מורכב, צבאי, בעלויות כלכליות בלתי נתפסות, על חשבון כיסם הפרטי של מיליוני אמריקאים שמעולם לא הבינו בדיוק מה ארה"ב עושה שם. איש אינו מבטיח את הצלחתו, או במילים עסקיות - שהמניות שלו יעלו בבורסה.
יתר על כן, כבר עתה במאבקים לקראת הבחירות בארצות הברית, ועל פי התחזיות הנוכחיות - הוא עלול לשלם במטבע פוליטי את מחיר הכישלון. במישור הכלכלי, שאי אפשר לנתקו מהפוליטי, התפרצות האינפלציה, שנובעת ממחירי הנפט והאנרגיה, תעלה לו, תרתי משמע, ביוקר רב.
טראמפ רוצה לחתוך הפסדים, כמו שידע לעשות בכל שנותיו בעסקים. אם ייכשל, הוא יאשים את שותפיו. כך מקובל. "השותפות לא עלתה יפה", יאמר, "לא בגללי, בגללו, ולכן אני מפרק את השותפות". זה עלול להיות סיומה העגום של הברית הנוכחית בין ארצות הברית לבין ישראל.
אם יתברר כי כל המהלך באיראן, ובמידה מסוימת גם בעזה ובלבנון, אינו מביא "לניצחון הסופי", ואף אינו מוביל להפלת המשטר האיראני, לנפילת חמאס ולהתמוטטות חיזבאללה, אז למה נכנסנו בכלל לעסקה הזאת? מי עשה את הבדיקה הראשונית? מי לא הבין שזאת עסקה בלתי אפשרית, ושאסור היה לקדם אותה? אלה השאלות שיישאל טראמפ, ואין לו תשובות.
שותפות מוגבלת מאוד
בצד הישראלי שמחו מאוד על השותפות עם האמריקאים - מי אינו רוצה את ארה"ב לצידו, כשותפה בכירה? הדבר נראה כמו הגשמת חלום ארוך ימים. האופציה של ברית ישראל־ארה"ב עלתה לאורך השנים וירדה, אולם לא יצאה בסופו של דבר לפועל אחרי שהתברר כי זאת שותפות מוגבלת.
צד אחד יכול להגביל את הפעילות של הצד האחר. פירוש הדבר: עם הכניסה לשותפות ישראל מאבדת חלק מחופש הפעולה ומהעצמאות שמהם נהנתה עד כה. בינינו, גם כך לא הייתה הכי עצמאית. אבל עדיין נותר לה מרחב מסוים.
היא אומנם מוצאת פה ושם פינות כדי לבצע פעולות חד־פעמיות, גם בלבנון וגם בעזה (כמובן לא באיראן), אבל אלה הן פעולות יוצאות מן הכלל. הכלל הוא שכרגע השותף הבכיר בשותפות החליט שאין לו עניין להמשיך להשקיע, וממילא השותף הזוטר אינו יכול לעשות בעצמו ולבדו יותר מדי.
טראמפ עדיין מאמין בדילים, זאת השפה שהוא משתמש בה. הוא רוצה דיל עם קובה, הוא רוצה דיל עם סין, הוא רוצה דיל עם איראן, הוא יחפש דילים כדי להוסיף עוד כוכבים לחגורה שלו ולמניין "הסכמי השלום" אשר לדבריו עשה. ישראל, השותפה המקומית, צריכה לשקול היטב את צעדיה, גם היא חייבת להבטיח כי ההשקעה האדירה שלה, הכלכלית, הפוליטית והצבאית, לא תרד לטמיון.
וייתכן שגם לנו כדאי לחפש הסדר מהיר והישגים חלקיים על פני מלחמת התשה ארוכה ומסוכנת, שעלולה להביא לאובדן ההשקעה כולה. אוי לנו ואוי לאמריקאים אם בסוף המלחמה הזו השותפות שלנו תישאר חדלת פרעון. זה יהיה רע מאוד.
התרעות פיקוד העורף