מנקודת מבטה של סין, המתיחות עם וושינגטון רחוקה מלהיעלם, אולם שלוש השנים הקרובות יוקדשו ל"בניית יחסים קונסטרוקטיביים המחזקים יציבות אסטרטגית". בפועל, מהלך זה יתורגם לניהול זהיר ומבוקר של המחלוקות העמוקות בסוגיות הליבה – מטאיוואן והפעילות במרחב האינדו־פסיפי, ועד למלחמת השבבים והמינרלים הקריטיים. במקביל, יקודמו תחומים "רכים" ופחות נפיצים, כמו בריאות, חקלאות ותיירות.
סין, שדחתה עוד בימי הנשיא ברק אובמה את רעיון "ניהול משותף של העולם" (2G פורמלי), הסכימה כעת למתווה פרגמטי של ניהול סיכונים גלובליים. זהו מתווה שמצמצם את סכנת ההידרדרות הביטחונית שעלולה להחריב את הכלכלה הסינית – המתמודדת עם האטה כלכלית, ירידה ביצוא ומשבר נדל"ן ממושך – אך במקביל שומר לה על מרחב הפעולה העצמאי שלה. בראייתה, זהו האיזון המדויק: השגת הכרה בינלאומית כמעצמה שוות מעמד, ללא פגיעה בריבונותה האסטרטגית.
הצהרת שר החוץ הסיני בתום הפסגה סיכמה זאת במפורש: סין וארה"ב נכנסות ל"שלב מכריע", והתחדשות האומה הסינית מול החזון של טראמפ "להפוך את אמריקה לגדולה שוב" (MAGA), אינן מטרות סותרות. מסגרת היחסים בין שתי המעצמות אינה עוד "משחק סכום אפס", אלא מערכת תחרותית שניתן לנהל מבלי להסלים לעימות חזיתי. עם זאת, חשוב להבהיר שהעימות הכלכלי־טכנולוגי ביניהן לא דעך, הוא פשוט שינה צורה.
מלחמת הסחר הקלאסית – בין היתר נוכח גירעון הסחר הסיני בשווי של 1.2 טריליון דולר מול ארה"ב, שמהווה כ־10% מהתמ"ג הסיני לשנת 2025 – הפכה למאבק מתוחכם ורב־ממדי על חסינות שרשראות האספקה, על מינרלים קריטיים, על עליונות בתחום השבבים והבינה המלאכותית, ועל שליטה במרחבים גיאופוליטיים (למשל, החוג הארקטי או אמריקה הלטינית). דווקא משום כך, שני הצדדים זקוקים למנגנון שישמר את המומנטום וימנע הידרדרות בלתי מבוקרת. היציבות, בראייה סינית, היא תנאי יסוד להמשך צמיחתה הכלכלית.
עבור סין, המזה"ת הוא ציר אסטרטגי, צומת לוגיסטי קריטי במיזם "החגורה והדרך" (BRI) ומקור למחצית מיבוא הנפט שלה – בעיקר מסעודיה, איחוד האמירויות, עיראק ועומאן. לראיה, היקף הסחר בין סין לסעודיה – שותפות הסחר הגדולות זו של זו בשנים האחרונות – הגיע בינואר־פברואר השנה ל־17.7 מיליארד דולר, כשהיצוא הסיני לממלכה בתקופה זו עמד על 9.8 מיליארד דולר - עלייה של כ־19%.
משום כך, המדיניות הסינית היא משחק שקול וקפדני של איזון עדין ומתוח: תמיכה כלכלית לצד ריסון דיפלומטי חסר פשרות. בייג'ינג מאותתת לטהרן כי כל פעולה שתשבש את שרשראות האספקה או שתסכן את נתיבי האנרגיה, תיתפס כפגיעה ישירה בביטחון הלאומי של סין. בייג'ינג אינה "בוחרת צד". היא נצמדת לעקרון אי־ההתערבות, מתמרנת בין נסיכויות המפרץ לטהרן, ומבינה שהשגת היציבות הנדרשת להמשך שגשוגה עוברת, בסופו של דבר, דרך הדיאלוג הישיר שפתחה מול וושינגטון.
יתרה מזו, בייג'ינג הצליחה להכפיף את מדיניות ממשל טראמפ ולעגן את יחסי המעצמות במסגרת פרגמטית המבוססת על אינטרסים כלכליים ואנרגטיים משותפים, תוך בחירה מודעת במודל מפוכח של "ניהול סיכונים" במקום חתירה ל"ניצחון מוחלט". הנכונות האמריקאית להגיע לפשרה בסוגיית הגרעין האיראני – כזו המעדיפה פיקוח והכלה – משקפת במידה רבה את ההיגיון האסטרטגי והאג'נדה הסינית: קדימות לחופש השיט, ביטחון אנרגטי ויציבות מערכתית על פני העמקת המחלוקת האידיאולוגית.
עם זאת, המבחן האמיתי של הסדר המתהווה אינו נעצר במזה"ת. השאלה כבר אינה אם ניתן למנוע את עלייתה של סין, אלא כיצד ארה"ב והמערב ילמדו לפעול לצידה בעולם רב־קוטבי, שבו הכוח מתפזר בין מוקדי השפעה מתחרים – מהמזה"ת ואסיה ועד אירופה והמרחב האינדו־פסיפי. בעוד וושינגטון ממשיכה "לכבות שריפות" גיאופוליטיות מאוקראינה והמזה"ת ועד אסיה, בייג'ינג משחקת שחמט גיאופוליטי ארוך־טווח: בונה השפעה, מעמיקה תלות הדדית ומחברת בין אנרגיה, סחר, טכנולוגיה ותשתיות - בין היתר, באמצעות מיזם ה"חגורה והדרך".
מסעודיה ואיראן ועד מצרי טאיוואן – סין פועלת בעקביות לביסוס מעמדה ועוצמתה הגיאו־כלכלית. טראמפ אולי מבטיח להפוך את אמריקה לגדולה שוב, אך לאחר פסגת בייג'ינג נראה כי מי שמשרטטת בהדרגה את קווי המתאר של הסדר העולמי החדש - היא דווקא סין. בעידן שבו עוצמה כבר אינה נמדדת רק במספר הטנקים או בהיקף הארסנל הצבאי, אלא גם ביכולת לעצב מציאות, לקבוע סדר יום ולייצר תלות – בייג'ינג מוכיחה שהיא אינה מסתפקת בתגובה למשברים; היא פועלת לעצב את התנאים, את כללי המשחק ואת המרחב שמתהווה בימים אלה, שהוא "הנורמלי החדש".
התרעות פיקוד העורף