במקום לשבח את ראש הממשלה על החלטתו האמיצה, שמבטיחה נגישות תחבורתית יעילה לאחד הפרויקטים החשובים ביותר בישראל בעשורים האחרונים - ביטחונית, כלכלית, חברתית וטכנולוגית - הם מיהרו לגנות, לבקר ולמצוא פגמים, ובכך ניסו לחבל במיזם הלאומי-האסטרטגי העצום הזה, שבו הושקעו כבר כ-12 מיליארד שקלים.
סיכון אסטרטגי חסר תקדים
הסיפור מתחיל בהחלטת הממשלה האסטרטגית משנת 2003 על העתקת בסיסי צה"ל דרומה. לאחר שנים של מאבקים ציבוריים מול צמרת מערכת הביטחון על עצם העברת בסיסי המודיעין לנגב, הוא יצא לדרך ותהליך האכלוס יחל כבר בסוף השנה הנוכחית. בשיאה, עתידה קריית המודיעין החדשה לקלוט עשרות אלפי חיילים, קצינים ועובדים מדי בוקר.
כבר מראשית תכנון הפרויקט התריעו גורמים שונים ובהם הצבא כי קיימת בעיה חריפה של היעדר נגישות תחבורתית למקום. לכן, במסגרת החלטת ממשלה מנובמבר 2025 נקבע שתוקם מערכת להסעת המונים בתוך העיר באר שבע וממנה לקריה החדשה. כמו כן, נקבע שיוקם צוות בין-משרדי שיבחן את המענה האופטימלי הן לשינוע המשרתים, העובדים ואוכלוסיות נוספות בין באר שבע לקריית המודיעין, והן כמנוף לפיתוח האזור.
הצוות הבין-משרדי קבע, כי מבין שתי החלופות שהוצעו למקטע שבין באר שבע לקריית המודיעין החדשה בליקית - קו רכבת קלה (LRT) כהמשך של הרכבת בתוך באר שבע, או מערכת אוטובוסים מהירה (BRT) שהיא מעין "רכבת על גלגלים" – נקבע שקו רכבת קלה רציף (LRT) עדיף.
הודגש, כי מערכת ה-BRT לא תיתן מענה מיידי להיקפים הצפויים בשעות השיא ובוודאי שלא תיתן מענה בעתיד עם גידול האוכלוסייה. כמו כן, בחירה ב-BRT עלולה להוביל לפגיעה בפעילותה של קריית המודיעין וביחידות המבצעיות עקב הקיבולת המוגבלת שלה בשעות הבוקר. המשמעות של בחירה באופציה זו היא נסיעה ארוכה, מרובת מעברים, עבור המשרתים והשקעה יקרה בביצוע התאמות תשתיתיות, תוך חזרה אחורה מבחינת תהליך התכנון, והכי חמור - עיכוב בלוחות זמנים (לפי ההערכות, שלוש עד חמש שנים, כאשר תחילת אכלוס הקריה מתוכנן כבר לסוף השנה הנוכחית ובאופן מלא בשנים 2027-2028).
הצוות קבע, כי בחירה בחלופת האוטובוסים, כפי שרוצה האוצר, תוביל לפגיעה אנושות בכל מדדי איכות השירות, תפגע פגיעה מבצעית ישירה במודיעין ותביא לירידה דרסטית בתפוקות שלו.
הוועדה אף התריעה בבירור, כי ללא חיבור מסילתי רציף וישיר לשערי קריית המודיעין, המדינה לוקחת סיכון אסטרטגי חסר תקדים בהיבט של שימור ההון האנושי ביחידות הטכנולוגיות הרגישות ביותר של צה"ל, שכן משרתי קבע וקצינים איכותיים פשוט יסרבו להעתיק את חייהם לדרום בתנאים אלו.
ראש הממשלה קיבל אפוא את ההכרעה הנכונה לקדם קו רכבת קלה מלא, בעל קיבולת גבוהה, שיחבר את באר שבע ישירות לשערי קריית המודיעין ובכך יבטיח את הנגישות למקום, ועל ידי כך את הפיכתו למנוע צמיחה אדיר בנגב.
פקקים ועומסים בכביש 60
באגף התקציבים באוצר החליטו, כאמור, לצאת למלחמה חזיתית נגד ההחלטה. במסמך שהם הדליפו לתקשורת (שערורייה בפני עצמה) הם טוענים כי הפרויקט יקר מדי וכרגיל שלפו את הנשק האוטומטי שלהם: תחזיות ביקוש מצומצמות ומודלים תקציביים קשיחים. לפי החישובים היבשים שלהם, הביקוש בשעות השיא בליקית לא יצדיק רכבת קלה. כל זה בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ומבלי לקחת בחשבון שבקו זה יסעו עוד אלפים רבים - מתושבי באר שבע והסביבה והיישובים שמקיפים את קריית המודיעין - דווקא בשעות השיא, בבוקר ואחר הצהריים.
בראייה הגזברית והצרה שלהם, פער העלות של 3.6 מיליארד שקלים בין הרכבת הקלה לאוטובוסים הוא חזות הכל - תוך שהם מתעלמים לחלוטין מכך שהצעתם תביא לכאוס תחבורתי, תפגע אנושות בפריון העבודה של אגף המודיעין, ותחרב את האקו-סיסטם הטכנולוגי והכלכלי שנבנה בנגב.
הם אפילו לא טרחו למסור לציבור, כי הבחירה בחלופת האוטובוסים תאלץ את החיילים המגיעים מהמרכז להחליף שלושה אמצעי תחבורה שונים(!), להיתקע שעות ארוכות בפקקים ולהגיע לבסיס החדש כשהם מותשים.
הטיעון הכי מקומם הוא כי מרבית הבאים בשערי הקריה החדשה יעשו זאת ברכבים פרטיים. מעבר לכך שהדבר יצור עומסים על כביש 60, הוא נוגד את השכל הישר, את מדיניות הממשלה ואת מדיניות מערכת הביטחון לעידוד משרתי הקבע לנוע בתחבורה ציבורית - הן בהגעה לקריית המודיעין, הן בחזרה למקום המגורים, והן לטובת ממשקים שונים בעיר באר שבע.
ואם השיקול הוא כלכלי כיצד לא לוקחים בחשבון את משך הזמן - של שעות ארוכות - שעשרות אלפי בני אדם יבלו מידי יום בכבישים, את עלויות השימוש ברכבים פרטיים, שיגולגלו לכתפי המעסיקים, קרי מערכת הביטחון ושאר המעסיקים באזור, ואת זיהום הסביבה. האם מימון של עשרות אלפי רכבים, פקקי תנועה, פגיעה בפריון העבדה וזיהום סביבתי הם לא הוצאה? באופן לא מקרי, פקידי האוצר לא הכניסו זאת למשוואה.
עיריית באר שבע כבר הודיעה שהיא לא תאשר ולא תאפשר פיתוח BRT בתחום שיפוטה, שכן פרויקט מסוג זה יפגע במערך התחבורתי של העיר ובצמיחה הכלכלית והטכנולוגית של רובע החדשנות החדש המוקם בעיר.
גישה צרת אופקים ונטולת מעוף
זו כמובן לא הפעם הראשונה שפקידי האוצר מתנגדים לפרויקטים אסטרטגיים בעלי חשיבות לאומית למדינת ישראל. הסיפור המוכר ביותר הוא זה של מתקני ההתפלה הראשונים. שר האוצר היה אז בייגה שוחט והוא תיאר בספרו ובמקומות אחרים כיצד נאלץ להתמודד עם פקידי משרדו ולכופף את ידם כדי להשיג מימון למתקני ההתפלה. הפקידים, נאמנים לגישתם צרת האופקים, ראו לנגד עיניהם רק את תג המחיר המיידי וביטלו את התוכנית כהוצאה מיותרת ויקרה.
עכשיו, תארו לעצמכם היכן היינו ניצבים כיום אלמלא אותה עקשנות מנהיגותית של בייגה. הרי מתקני ההתפלה הפכו מאז לעורק החיים הראשי של המדינה, כשהם מספקים כ-80% מצריכת המים הביתית בישראל. בעידן של שינויי אקלים ובצורות מתמשכות, ההחלטה התבררה כחבל הצלה לאומי.
בין לבין היו לא מעט מקרים שבהם משרד האוצר התנגד לפרויקטי תשתית לאומיים, משום שבחן אותם דרך עלותם המיידית והעדיף לדחות, לצמצם או למסגר מחדש את המימון והביצוע. בפועל, גישה זו יצרה לא פעם עיכובים או הכשלת פרויקטים שנועדו לחזק את הפריפריה ולבנות תשתית לאומית ארוכת טווח.
פרויקטים לאומיים-אסטרטגיים עולים כסף
פרויקטים בעלי חשיבות לאומית-אסטרטגית, המעצבים את עתיד המדינה, אינם נמדדים - ולא יכולים להימדד - אך ורק דרך החור שבגרוש ובכלים גזבריים. נכון, הם עולים כסף למדינה, והרבה, אך פיתוח הנגב זוהי השקעה חיונית מאין כמותה לגורל המדינה ולאינטרסים הלאומיים שלה. ממש כמו השקעה במו"פ, במדע ובטכנולוגיה.
חשוב להזכיר לפקידי האוצר כמה אמיתות יסוד: ראשית, כל ממשלות העבר תמכו ללא סייג בפרויקט המעבר של בסיסי המודיעין דרומה, כולל הבטחת הנגישות התחבורתית המלאה אל הקריה החדשה. שנית, בדמוקרטיה הישראלית, הסמכות והאחריות לקביעת סדר היום הלאומי מסורות אך ורק בידי נבחרי הציבור, ולא בידי הדרג הפקידותי. שלישית, הממשלה היא זו שקובעת את התעדוף הלאומי, ופיתוח הנגב עומד בראש סדרי העדיפויות.
לקח ההיסטוריה
ההתנשאות והכוחנות של פקידי האוצר מול הדרג המדיני הנבחר מחזירה אותנו אל ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, שבאומץ לב אופייני ובסגנונו הישיר והמחוספס לא היסס לתקוף את פקידי האוצר וכינה אותם בלעג "הפוגלים", על שמו של המנכ"ל המיתולוגי של המשרד, אהרון פוגל. רבין זיהה כבר אז את הנטייה המסוכנת של הדרג המקצועי באוצר לנסות ולנהל את המדינה במקום הממשלה, לקצץ בחזון הלאומי ולצמצם החלטות אסטרטגיות לכדי שורות רווח צרות.
ובחזרה להיסטוריה. הקמת הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) בדימונה היא הדוגמה המובהקת והדרמטית ביותר לפרויקט לאומי-אסטרטגי שקרם עור וגידים בניגוד מוחלט לעמדתם של אנשי המקצוע והכלכלנים. בשלהי שנות ה-50 ניצב ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כמעט לבדו מול חזית התנגדות רחבה והכריע בעד הקמת הפרויקט. וכפי שאמר בהזדמנות אחרת: "אני לא מתיימר שהעם בכיסי, ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם. ועל זה אני נלחם, נלחמתי כל חיי ואלחם כל חיי".
ראוי לשאול איפה היינו עומדים היום לו היינו נשמעים אז לכלכלנים? אותה קריה בדימונה, שנולדה בניגוד לעמדת הגזברים אז, היא-היא תעודת הביטוח האסטרטגית הגדולה ביותר של מדינת ישראל עד עצם היום הזה. זוהי ההוכחה ההיסטורית לכך שראייה אסטרטגית ארוכת טווח חייבת לגבור על ראייה תקציבית צרה.
זהו גם הלקח ההיסטורי החשוב ביותר למאבק הנוכחי על הנגב: אסור להיכנע לפקידים שרואים רק מספרים ושורות רווח. אדוני ראש הממשלה, כממשיך דרכו של בן-גוריון, אל תתקפל בפני התכתיבים הסקטוריאליים של פקידי האוצר. הוכחת מנהיגות כשראית את התמונה הגדולה - ועכשיו חובתך לעמוד עליה ולדרוש את קידום הביצוע. המסילה הזו היא דרך המלך להפיכת הנגב למרכז החדשנות של ישראל - אל תיתן להם לנתק אותה.
התרעות פיקוד העורף