נשיא העליון הפך לדמות מוחרמת בממשלה, שאינה מכירה בו. על היועמ"שית בכלל אין מה לדבר - שם התפקיד הפך בפי רבים למילת גנאי. ההתנגחויות יצרו אין־ספור כותרות, אבל מה קרה בפועל? גרוע מכך - מערכת המשפט הפכה כל כך שנויה במחלוקת, שסביר להניח שכל שינוי שהממשלה הנוכחית תעשה יתהפך בהמשך, כי לא יהיה מקובל על ציבור גדול כל כך. וחוזר חלילה.
בשורה התחתונה, מתוך כל הדיבורים קיבלנו מריבות חסרות תקדים בין שתי רשויות, שרבים מאמינים שאחת מהן קדושה והשנייה שטנית. אבל כציבור וכמדינה, הפסדנו מכל הכיוונים.
את מערכת המשפט צריך לתקן באופן שיפתח אותה קדימה בצורה טובה יותר ויהיה מקובל על הרוב. אחרת - יהיו המון מילים על תיקון, אבל תיקון אמיתי פשוט לא יהיה.
למה צריך פתרון עקום?
בלמעלה משלוש וחצי שנות כהונה, הממשלה שרואה במפלגות החרדיות את שותפותיה הטבעיות לא הצליחה לגייס חרדים, וגם לא הצליחה להעביר חוק בדרכי נועם. למה היא ממשיכה להבטיח שתעשה זאת תכף, או מקסימום בקדנציה הבאה?
תיקון חוק הגיוס והשירות הוא צורך אמיתי ובוער, שיש לגביו הסכמה רחבה מאוד. גם אותו צריך לתקן כבר שנים ארוכות, והפתרון ברור - כל צעיר וצעירה בני 18 בישראל צריכים להתנדב למשך שנתיים לפחות, ולצה"ל תישמר הזכות לבחור לשורותיו את מי שירצה, ולנתב את השאר למערכות שיטור, כיבוי אש, הצלה ועוד.
ישראל נבנתה על המעורבות חסרת התקדים של אזרחיה, ועל התנדבות שבונה גם את המתנדבים וגם את המדינה. היא חייבת להמשיך להיבנות כך, אבל היום פחות ממחצית מהצעירים מתגייסים לצה"ל. אם יש הסכמה רחבה כל כך, למה צריך פתרון עקום? מה פשוט יותר מאשר להעביר חוק שוויוני והוגן, שלא יפגע בלומדי תורה אלא יכבד אותם כפי שיכבד כל צעיר וצעירה בישראל?
הלוואי שהיינו מכירים כבר בהבדל העצום בין ההבטחות לתוצאות. כשרואים את כמות המילים לעומת התוצאה, מבינים שקידוש הברית הפוליטית הוא לא הדרך הנכונה.
שובה של הנכבה
פעם היינו אומרים ש"לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים", אבל זה היה בתקופה שבה ישראל הצליחה לספר את הסיפור שלה באופן שירגש מספיק אנשים במערב, וכך תמיד התגברה על טרנדים מכוערים. בשלוש השנים האחרונות, הסיפור שלנו הפסיק "לתפוס".
היהודים פתאום קצת אבודים - חלק נבהלים מהטרנד הפרוגרסיבי ומנסים להתיישר איתו, וחלק מעמידים פנים שאנחנו לא צריכים את שיתוף הפעולה הקריטי עם המערב, ושנמצא לעצמנו "בני ברית אחרים". אבל השאלה היא לא אילו תירוצים נספר לעצמנו על מעמדנו הבינלאומי המעורער, אלא מה נעשה לגביו כדי לשנות את המצב.
הסיפור שלנו בעולם חשוב מאין כמוהו. לא בכדי התנועה הפלסטינית עובדת קשה כדי להכפיש ולקעקע אותו. הוא משפיע אפילו על ההתבוססות הנוכחית בעזה.
אבל עם התגברות הקמפיין האנטי־ישראלי, כשהסיפור הישראלי איבד מכוחו, התקשינו יותר ויותר להראות שאונר"א היא עסק של טרור ושנאה. קשה לפרק את חמאס כשקשה לשכנע את מדינות המערב שבעזה דרוש פרויקט רחב של דה־רדיקליזציה, שבלעדיו אסור להכניס לרצועה אפילו שקל של תמיכה.
זה פשוט נורא אם בסוף מי שיישפטו בהאג לא יהיו חמאס, חיזבאללה ומשמרות המהפכה, אלא ישראל. אבל מה עשה סמוטריץ'? מיד הכריז שזוהי מלחמה, ושהתגובה הנכונה למלחמה היא פינוי ח'אן אל־אחמר.
סמוטריץ' לא יודע איך לתקשר עם מדינות המערב. במשך ארבע שנות כהונה לא היה לו דחוף לפנות שום דבר, ומה בדיוק אפשר להבין מהמהלך המתוחכם שהוא הכריז עליו עכשיו?
המילים באות בזול, ואם רוצים תיקון - חייבים להבדיל בינן לבין התוצאות שהן מביאות. הסיפור הישראלי היפהפה שלנו ראוי לתשומת לב, למקצועיות ולאהבה. אבל כשסמוטריץ' ובן גביר מספרים אותו מדי יום במשך ארבע שנים, זה מאוד־מאוד עוזר לאנשים כמו זוהרן ממדאני.
התרעות פיקוד העורף