על אף מלחמה עקובה מביצים - אני רואה את התורה יורדת כל הדרך אלינו | מרסל מוסרי

אני אוהבת לראות את אלו שהשקיעו במלבושי ילדיהם, לא במותגי יוקרה, רק בשמלה או במכופתרת לבנה. קוקיות וסיכות יפות לבנות וכיפות מהודרות לבנים. אני מביטה על שולחנות הבתים, על כלי האוכל, העיצובים, האם הם חד-פעמיים מהודרים, כדי שלא יישארו כלים לנקות, מושקעים עד גוזמה או סגפניים והעיקר שהסידור המהודר מעטר את השולחן.

אני מביטה על אלו שמביאים עימם מגשים עטופים בנייר כסף כדי שהפשטידה או המרק שהכינו לא יתקררו בדרך. וגם על המתנות או זרי הפרחים הגדולים המונחים אחר כבוד במושב האחורי. אחר כך, כשערב החג מתחיל, אני מביטה בצורה מעט שונה על היושבים סביב שולחן החג. ושלא אובן לא נכון, אני לא אוהבת את זה, זה לגמרי בעוכריי. אבל היצר, המציצנות, הרצון להבין, להזדהות, לחוש חמלה או כעס חזקים ממני, נו, אני אוהבת סיפורים, מה אני יכולה לעשות?

האינטרקציה היא שמעניינת אותי. בסדנאות הכתיבה שלי אני מצטטת משפט יפה "מהו סיפור טוב? מונולוג השואף להיהפך לדיאלוג". אז הדיאלוגים בין האנשים המגיעים אל החג, גם המימיקות, ומה שלא נאמר, יכולים להעסיק אותי לכמה שעות טובות.

בחג הזה, שבועות, יש קסם, משהו שורשי של ארץ ישראל, לא מחייב, נקי מאוד. אין הבהמיות (סליחה על המילה הקשה) בתור אצל הקצב, התבשילים החריפים או הקרפיונים הטחונים. יש אחידות, גם באוכל וגם במלבוש. פסטות, סלטים טריים, פשטידות ומעדנים. כולם לובשים בגדים לבנים, אלו שלא אוהבים ללכת בתלם לובשים בגד פרחוני, ואווירת ההתחדשות מורגשת. פעם הדבר הזה היה מזוהה רק עם הקיבוצים.

למען האמת, עד היום, קצת לפני החג, אני רואה פוסטים ברשתות החברתיות מאנשים שמעוניינים לדעת לאיזה קיבוץ אפשר להגיע ומי מעלה ילדים על הטרקטור לסיבוב. אגב, חלק מהקיבוצים התחילו לדרוש כסף על ההשתתפות בטקסים. טוב נו, אם הפרטה, אז עד הסוף.

במשפחה של אבא שלי, בבת ים, חוגגים את החג הזה עם קאץ' בסוף. עוד בילדותנו היינו מגיעים אל המרפסת הענקית של סבי וסבתי, זו התחומה במשך כל ימות השנה באותה פיסת הבד שעליה כתוב "בסוכות תשבו שבעת ימים". גם בפורים, בפסח וביום העצמאות אכלנו בסוכת ה"בסוכות תשבו שבעת ימים", וגם בשבועות.

ברגע אחד הנשים מתחילות לפנות את כל השולחן ולצעוק "מספיק כבר, חבל על האוכל". הגברים שהתקמצנו ממלאים גיגיות במים, הילדים מחזיקים אקדחים ולבסוף, ואחרי יותר מדי יין, מגיעות תבניות הביצים, כן, קראתם נכון. כל נשק הוא לגיטימי.

ברגע הזה, על אף המלחמה העקובה מביצים הזו, אני רואה את התורה יורדת כל הדרך אלינו, ואנו מקיימים את מצוותיה, דרכיה ונתיבותיה במלוא הכוונה ובכלל מבלי שאנחנו חושבים על כך. כי הנה, אחדות, משפחה, שמחת חינם ומגשי אוכל שנשארים ועוברים למשפחות שממול, מהצד, מאחור ומלפנים. גם מגשיהם עוברים אלינו, ההדדיות והשפע יפים הם.

ועדיין, בלילה, אחרי שבתי נרדמת, ואני מתקלחת ויושבת על הספה מול איזו סדרה שממאנת להסתיים, אני מריצה בראש את כל מה שהצלחתי לדלות. מי לא השתתף בשמחה, מי הגיע לבד ולא עם אשתו, מי הסתכל על האוכל שבתו מוזגת אל הצלחת והוציא לה משם בורקס או פשטידה. מי דחף לאיזה בן דוד, חייל צה"ל, 200 שקל לכיס, ומי השתכר יותר מדי ופלט סודות שנשבע שיישמרו אצלו.

יש משפט שאני אוהבת: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (בבלי, מסכת ברכות). אין משהו שלם, אל תשאפו לאחדות מלאה, לאוטופיה, לארץ זבת חלב ודבש בכל יום מימות השנה. השבור, הישן, הרעוע והקרוע, והחדש, המפואר, החינני וההדור מונחים בארון זה לצד זה. אני לא יודעת למה, אבל בזמן האחרון מוכרים לנו את התיאוריה שהרע מאפיל על הטוב, שיש פה קרע רע, ושום דבר כבר לא משמח פה. זה לא נכון.

התבוננו בעצמכם בחלונות הבתים, אם 99% מהם בוחרים לקבל את החג אליהם, לשמוח, להיות בחיק משפחתם, להעלות תמונות המברכות את כולם בחג שמח, לברך ולצעוק "אמן" כשהאיש בראש השולחן מברך את עם ישראל, את חיילי צה"ל ואת משפחתו, האחדות לא נעלמה, הנה אנחנו אחידים ומאוחדים, גם אם יש הבוחרים לא להפנות את זרקוריהם לכך.

וגם לביתי אני לוקחת את המשפט הזה. הרי היו לילות (אני אותם זוכרת, זה היה מתבקש) שבהם הייתי מביטה על המשפחות המאוחדות, על הגבר המנשק את ראשה של אשתו בחג ומעניק לה שרשרת יפה, על הילדים הרצים בבית, הסבתות שמגיעות עם סלי הירקות ועוזרות להכין את הסלטים, ומקשיבה לפרצי הצחוק ולזמירות. בלילות ההם ביכיתי את שאין לי, הלב והבית שלי היו ריקים, אלו שברי הלוחות.

ואז קיבלתי את התורה, במלוא יופייה והדרה. במקום לחכות שיזמינו אותי, אני התחלתי להזמין, ומביתי נשמעו פרצי הצחוק, הזמירות ובעיקר הילדה שלי, שאמרה "אמא, מתי תיתני להם את הקינוח שהכנו?", או "איזה כיף שכולכם באתם אלינו". ואז הם הזמינו אותנו אליהם, וכוח האינרציה הפעיל את עצמו, וכוחה של התורה הפעיל את עצמו, ואין חג בלי שביתי מלא, או שאני ממלאה ביתם של אחרים.

אין רע בלי טוב, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. וכך גם עמי, אם אוהב אותו, ואהיה טובה אליו, יחזיר לי כפליים. ואם ארדה בו, אשפיל אותו ואלעג לו, אקבל חזרה. חג מתן תורה שמח לכולכם, קבלו את השברים, לכולנו אותם השברים. ומלאו את הטנא שלכם באהבת חינם, במשפחה ובשפע.