יוריסטוקרטיה היא משטר שבו הריבון איננו העם אלא בית המשפט. והריבון, כידוע, הוא מי שיש לו את המילה האחרונה. בישראל של 2026 המילה האחרונה כמעט תמיד שייכת לשופטים: הכל שפיט, אין כמעט מגבלות של זכות עמידה, ניתן להתערב בהחלטות ביטחוניות, לפסול מינויים, לכפות עמדות של יועצים משפטיים, ואפילו לבטל חוקי יסוד – למרות שאין בחוקי היסוד עצמם הסמכה מפורשת לעשות כן.
פסק הדין של בג"ץ בעניין ביטול תיקון הסבירות בינואר 2024 היה רגע ההכרעה. ברוב דחוק של 8 מול 7 שופטים פסל בית המשפט העליון תיקון לחוק יסוד. זה היה צעד חריג באופן קיצוני גם בהשוואה בינלאומית. הירשל כתב על ישראל כמדינה שצועדת "לקראת יוריסטוקרטיה". חיות ועמית השלימו את התהליך והפכו אותה ליוריסטוקרטיה מלאה.
פעם נהגו לומר שלבית המשפט "אין לא ארנק ולא חרב". בישראל של היום יש ליוריסטוקרטיה גם חרב וגם ארנק. החרב הייתה במשך שנים השב"כ, שפעל כחלק ממבנה הכוח של ההגמוניה הישנה, וכיום מח"ש ממלא תפקיד של מיליציה פרטית של בהרב מיארה לצורך מעצר מתנגדי היוריסטוקרטיה. הארנק הוא תנועת המחאה בקפלן, שמזרימה משאבים אדירים למאבק לשימור הסדר הקיים. לצדם פועלות מיליציות אזרחיות-למחצה כמו "האחים לנשק", שהפעילו לחץ חסר תקדים על הממשלה באמצעות איום בפגיעה בכשירות הצבא.
רן הירשל היה אחד האחרונים שסירבו להשתתף במיתולוגיה של "הדמוקרטיה המהותית" בית היוצר של אהרן ברק. הוא התעקש לראות את המציאות הפוליטית שמאחורי השפה החוקתית. ולכן גם שנאו אותו כל כך.
התרעות פיקוד העורף