הבעיה הגדולה של מחר
מבחינת ישראל, החשש המרכזי הוא שהעולם שוב בוחר לנהל את האיום האיראני במקום להסיר אותו. גם אם ההסכם יכלול מגבלות משמעותיות על העשרת אורניום, פיקוח בינלאומי ודחייה של תוכנית הגרעין לעשור או שניים, הרי שהידע, התשתיות, המדענים והיכולות הטכנולוגיות של איראן יישארו במקומם. במילים אחרות: לא מדובר בפירוק פרויקט הגרעין אלא בהקפאתו הזמנית.
זוהי אחת הביקורות המרכזיות בישראל כלפי הסכם הגרעין הקודם - סעיפי "השקיעה", שאפשרו לאיראן להמתין בסבלנות עד להסרת המגבלות. החשש בישראל הוא שבעוד 10 או 20 שנים תעמוד מולה איראן חזקה יותר, עשירה יותר, לגיטימית יותר בזירה הבינלאומית - וקרובה יותר מאי פעם ליכולת גרעינית צבאית.
אלא שמבחינת ישראל, הבעיה איננה רק גרעינית. יותר ויותר גורמי ביטחון בישראל רואים במשטר האיראני איום אסטרטגי כולל, הנובע מעצם אופיו האידיאולוגי והמהפכני. מדובר במשטר הפועל מזה עשרות שנים לייצוא המהפכה האסלאמית באמצעות שלוחות טרור, מיליציות וארגונים חמושים ברחבי המזרח התיכון.
חיזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק, החות׳ים בתימן, חמאס והג׳יהאד האסלאמי - כולם נתפסים בירושלים כחלק ממערך אזורי אחד שמופעל, ממומן ומונחה בידי טהראן.
לכן, בישראל חוששים שהסכם אשר יוביל להסרת סנקציות ולהזרמת מיליארדים לאיראן, לא יביא למתינות אלא דווקא להאצת ההתעצמות האזורית של המשטר. חלק מהכסף שיוזרם לכלכלה האיראנית עלול למצוא את דרכו לשיקום חיזבאללה, לפיתוח טילים מדויקים, להרחבת מערכי הרחפנים ולהעמקת ההשפעה האיראנית במזרח התיכון.
נערכים לשינוי תפיסה
מנקודת מבט ישראלית, המשמעות היא שצה"ל ומערכת הביטחון יידרשו להיערכות ארוכת טווח מול אפשרות של איראן גרעינית או סף-גרעינית. לא עוד מבצע נקודתי או "מערכה בין המלחמות" - אלא שינוי תפיסתי עמוק.
החשש הגדול בישראל נובע לא רק מהפצצה עצמה, אלא מהאפשרות שמשטר אידיאולוגי קיצוני יפעל תחת מטרייה גרעינית. מבחינת גורמים רבים במערכת הביטחון, זהו שינוי אסטרטגי שעלול להגביל את חופש הפעולה של ישראל ולהעצים את תחושת החסינות של איראן ושלוחותיה.
בראי ההיסטוריה
יש בישראל גם מי שמבצעים השוואות היסטוריות חריפות למדיניות הפיוס של אירופה בשנות ה־30 מול גרמניה הנאצית. ההשוואה איננה בהכרח צבאית, אלא רעיונית: החשש שהמערב בוחר להאמין שהסכמים כלכליים ודיפלומטיים ימתנו משטר אידיאולוגי קיצוני, בעוד שאותו משטר ממשיך למעשה להחזיק באותן מטרות ארוכות טווח.
צריך להבהיר שגם באירופה מתחילה להיווצר הבנה שהאיום האיראני איננו רק בעיה ישראלית או מזרח-תיכונית. בשנים האחרונות נחשפו ביבשת ניסיונות חיסול של מתנגדי משטר איראנים, תאי מודיעין ופעילות של גורמים המזוהים עם משמרות המהפיכה האיראנים. המלחמה באוקראינה והעברת הכטב"מים האיראניים לרוסיה חידדו עוד יותר את ההבנה שאיראן הפכה לשחקן המאיים גם על אירופה ואולי מעבר.
הבעיה היא שכאשר אירופה תבין במלוא העוצמה את ממדי האיום - ייתכן שכבר יהיה מאוחר מדי. בדיוק כפי שאירופה התעוררה מאוחר מול ההתפשטות הרוסית, כך היא עלולה לגלות בעתיד שמשטר האייתוללות בנה במשך שנים רשתות השפעה, טרור ויכולת מבצעית בלב היבשת, בזמן שהמערב העדיף לעצום עיניים בשם היציבות והדיפלומטיה.
אירופה עדיין מדברת במונחים של "הכלה", "איזונים" ו"מניעת הסלמה", בעוד המשטר בטהרן פועל במונחים של מהפכה, התשה וסבלנות אסטרטגית ארוכת שנים. זהו פער תפיסתי מסוכן. משום שמשטר אידיאולוגי אפוקליפטי קיצוני איננו זונח את מטרותיו רק מפני שנחתם עמו הסכם או הוסרו מעליו סנקציות.
הסכנה הגדולה לישראל
מבחינת ישראל, זו בדיוק הסכנה הגדולה: העולם שוב מעדיף לקנות שקט זמני במקום להתמודד עם שורש האיום. במקום לפרק את מנגנון הטרור וההתפשטות של איראן, הוא עלול להעניק לו זמן, כסף, לגיטימציה וחמצן אסטרטגי.
השאלה שצריכה להישאל בירושלים איננה אם איראן תייצר פצצה מחר בבוקר. השאלה היא כיצד ייראה העולם בעוד 10 או 20 שנים אם משטר האייתוללות יישאר יציב, עשיר, מחוזק ובעל מטרייה גרעינית - כאשר בידיו רשת של שלוחות טרור, טילים, רחפנים ותאי פעולה ברחבי העולם. כפי הנראה המערב יגלה, מאוחר מדי, שלא מדובר היה רק באיום על ישראל - אלא באיום ישיר על הסדר העולמי כולו.