כי המציאות, כרגיל, הפוכה בתכלית: ארה"ב פרשה מההסכם, אבל שאר המדינות שחתמו עליו ממש לא. למעשה הוא שריר וקיים עד לרגע זה. נכון שאיראן ניצלה את הפרישה של אמריקה אז כדי להודיע שהיא לא מחויבת לו יותר, אולם כל ההבדל בין הזמן שבו הייתה "מחויבת" להסכם והמועד שבו התנערה ממנו, היה בהודעתה הפומבית בלבד. תוכניות פיתוח הגרעין נותרו בדיוק כפי שהיו.
אותן טענות טיפשיות מתעלמות בבוטות מהעובדה הפשוטה שהסכם הגרעין של אובמה היה פג מעצמו בעוד פחות מארבע שנים. בלי שום יכולת הארכה. אלמלא פרש טראמפ מההסכם, בלחץ נתניהו, איראן הייתה היום מדינה עשירה, מקובלת בעולם, ובשנת 2030 גם מעצמה גרעינית – ברשות ובסמכות. למערב לא הייתה כל לגיטימציה לטעון שאסור לה, ותקיפת המתקנים הייתה נותרת חלומות באספמיה.
כתם עיקש
הם לא ניצלו את הדיון החוזר כדי להטיח בו האשמות על כך שקיבל חוות דעת "סודיות" מאחורי גבם, כפי שהתגלה על ידי מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות בזמן הדיון בבג"ץ. הם גם לא עימתו אותו עם המכתב השערורייתי של ראש המוסד היוצא, שבכותרתו כתוב שהוגש "לבקשת בית המשפט", בעוד לא הייתה כל בקשה כזו. או שדדי ברנע שיקר, או שמישהו שיקר לו. במערכת אכיפת חוק תקינה העניין הזה היה נתון לחקירה, אבל המערכת כידוע אינה תקינה, והעניין לא נחקר ולעולם כנראה לא ייחקר.
איש לא ביקש בדיון הנוסף השבוע הסברים מכבוד השופט לסתירות בין עדותו של הרמטכ"ל בפני הוועדה, שלפיה אינו יודע דבר וחצי דבר על המקרה המדובר שבו מואשם גופמן, לבין הציטוט החלקי שהוכנס בסיכום חוות הדעת של הוועדה. מאותו ציטוט חלקי עולה כי אייל זמיר אמר שאם גופמן ביצע את המיוחס לו, הרי שמדובר באירוע חמור שמונע ממנו להתמנות לראש המוסד.
הרישא, על כך שאינו יודע שום פרט על הנושא, שאירע הרבה לפני שהתמנה לרמטכ"ל, הושמט ביד נעלמה באורח פלא. כמו גם אמירתו של ראש המוסד היוצא, שטען שבדק אם גופמן קיבל הערה בתיקו האישי ומשנענה בחיוב, די לו כדי לקבוע שאינו ראוי.
רק אחרי הדיון הבינו הכל כי מדובר היה בהתכנסות שווא. גרוניס בא לישיבה מצויד במטרה שהחץ כבר היה נעוץ בתוכה. גופמן לא יכול להתמנות לראש המוסד, נקודה. בדיוק כמו שקבעה היועמ"שית בחוות הדעת שלה, שנותרה עלומה עד היום. בדבריה קובעת גלי בהרב מיארה שגופמן לא יכול להתמנות לתפקידו בגלל בעיות טוהר המידות.
הרי כל התכתובות שהועברו לאלמקייס לפרסום הונחו בפני חברי הוועדה. 512 עמודים של תכתובות, בכתב צפוף וקטן. חברי הוועדה, כל אחד בזמנו ובביתו, עברו על כל התכתובות ומצאו – וכך הם כותבים בחוות הדעת הנפרדת שלהם – שלא הייתה שם אף לא ידיעה סודית אחת. אז מה יש פה בדיוק לחקור? הייתכן שהשופט המכובד לא עשה שיעורי בית ולא קרא את החומר שהוגש לו, כשהוא מבקש חקירה צה"לית על חומר המונח בפניו? לפחות בעיני יתר חברי הוועדה התשובה ברורה.
השאלה הגדולה היא איך הפך את עצמו גרוניס לעושה דברה של היועמ"שית, שאותה השווה לתת־אלוף שמתמנה לרמטכ"ל וקבע שהיא אינה ראויה? (בחוות דעת שמעולם לא יצאה רשמית, הודלפה, הוכחשה, ואז הוכחה כנכונה). ובכלל, כשזו ההתנהלות, מי צריך בכלל ועדת בחינת טוהר מידות שמתנהלת בחוסר טוהר מידות בעצמה.
לשווא התחנן גופמן בפני הוועדה, בפרט באוזניו של גרוניס – היחיד שהיה נגדו – שימחק את הכתם שדבק בו בעקבות הפרשה ללא עוול בכפו. אך מצא אוזניים ערלות. הכתם הוא לא מה שעשה או לא עשה לאלמקייס, אלא שמונה על ידי נתניהו. יש כאלה שדי בעובדה זו כדי למחוק עבר קרבי מפואר ושירות בן עשרות שנים למען ישראל. לצערו של גופמן, הוא נפל בדיוק על אחד כזה.
שחקן חיזוק רציני
בתחילת הדרך היה מור, כמו כל הורי החטופים, חלק מהמערך העצום של המטה לשחרור החטופים. אלא שמהר מאוד התבררה לו ההטיה הפוליטית הברורה שלו – והוא חתך למטה חדש שהקים, כזה שלא מטיף לכניעה לחמאס ויוצא נגד עסקאות מסוכנות עם טרוריסטים.
במשך שנות המאבק, הוא וחבריו הוכפשו והושמצו, בפניהם ומאחורי גבם, משום שסירבו ליישר קו עם חבורת הציניקנים שהובילה את משפחות החטופים האומללות לעברי פי פחת. בעוד בני משפחה אחרים שנסחפו עם הזרם הורמו על נס, נאלץ מור פעם אחר פעם להסביר שהוא אוהב את בנו ומייחל לשחרורו לא פחות מהם.
לא פעם נשבר ופרץ בבכי, בשידור חי, נוכח האשמות שהוטחו בפניו על ידי ערלי לב. אותם אלה שהטיפו שאסור להשתיק את משפחות החטופים ונכנסו לטנטרום של זעם בכל פעם שיו"ר ועדה בכנסת העז לעשות סדר ולאפשר לנהל את הדיון בוועדה שמופרע שוב ושוב על ידי בני המשפחות – ליבו במקביל שיסוי ומתקפות משולחות רסן בבני משפחות אחרים. הללו הונהגו על ידי מור ונוספים, ולא ויתרו על צדקת דרכם ועל המחשבה למען הכלל, גם בשעתם הקשה ביותר כשגורל יקיריהם מונח בכף הקלע.
הצטרפותו מעבירה מסר שלא כדאי למהר להספיד את המפלגה, למרות הסקרים של החודשים האחרונים – והיא אפילו מגדילה את הסיכויים שתתמודד בסופו של דבר לבד, ללא חיבור למפלגה אחרת. אבל כמובן שהדברים ייבחנו שוב קרוב יותר למועד הגשת הרשימות.
רק בשבועות האחרונים החלו בציבור הרחב להבין במה עסק סמוטריץ' בשנים האחרונות כשר האוצר וכשר במשרד הביטחון. במשך שנים עבד בשקט, בלי הרבה יח"צ. בניגוד לדנ"א המובנה של ראש מפלגה הנאמן למשפט "עשית ולא פרסמת כאילו לא עשית", יו"ר הציונות הדתית כמעט לא פרסם. בזמן אמת איש כמעט לא הבחין במהפכת הענק שהוביל ביו"ש, תחת ממשלת נתניהו ושלטון טראמפ, עם עשרות רבות של יישובים חדשים, בתנופת בנייה עצומה שלא הייתה כמוה מאז 1967 של מאחזים ומבנים החוסים תחת השם המשפטי הגאוני "חוות".
המשימה העיקרית של סמוטריץ' בתקופה הקרובה תהיה – לפני פיזור הבטחות הבחירות השחוקות שאמינותן שנויה בחלוקת – לחשוף לציבור את מה שעשה. להציג את הקבלות שבשמן הוא מבקש לבוא ליום הבוחר, ולמזלו יש לא מעט כאלה באמתחתו.
ארדן נגד אחוז החסימה
כחלון כבר לא בעניין, וגם המיזם של ארדן, כך נראה, נקלע לקשיים לא מבוטלים שספק בשלב הזה אם יוכל לצאת לפועל. בתקופה האחרונה נפגש ארדן עם עשרות גורמים שיכולים היו לדעתו ליטול חלק במערך הפוליטי החדש, אולם קשה לומר שנחל הצלחה.
"תהיו כחלונים", אמר פעם נתניהו, כשרצה לדרבן את שרי הליכוד לעסוק בעשייה במשרדיהם על רקע ההצלחה המסחררת שנחל כחלון בהורדת מחירי התקשורת כשהיה השר הממונה. הוא לא חשב שהוראתו תתפרש כריצה פוליטית נפרדת נגדו. לפי שעה אף אחד לא מצליח להיות כחלון כראש מפלגה פוליטית שתצליח בבחירות. אפילו לא כחלון עצמו.
התרעות פיקוד העורף