השיח הציבורי נע לאחרונה בין תחושת איום מתמיד על ישראל לבין כמיהה לעוצמה. במרחב הזה צמחו דמויות פוליטיות המציעות פתרונות פשוטים למציאות מורכבת. המקרה של השר לביטחון לאומי הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר למתח הזה: האם איתמר בן גביר מייצר גאווה לאומית מחודשת, או דווקא מייצג שפל מוסרי וכוחנות ריקה?
תומכי בן גביר רואים אותו כמי שמדבר "בלי פחד" ומחזיר את תחושת הריבונות והביטחון. סוג של "גבר גבר". אך מהי המשמעות של עוצמה שאינה מלווה באחריות? אלבר קאמי כתב: "החירות אינה אלא הזדמנות להיות טוב יותר" - משפט המשקף תפיסה שחירות היא אינה מתן היתר לעשות ככל העולה על רוחנו ללא גבולות, אלא היא מרחב פעולה והזדמנות לצמוח ולבחור בטוב ובמוסרי.
הרטוריקה של בן גביר מבוססת על חלוקה בינארית: אנחנו והם, טובים ורעים, יהודים מול אויבים. זו תפיסה שמעניקה תחושת כוח רגעית ושטחית, והיא מסוכנת. ההיסטוריה לימדה שכשאנשים בטוחים בצדקת דרכם, הם מסוגלים להצדיק כמעט כל פעולה שלהם, כולל מעשים קיצוניים, פוגעניים ואלימים. כאשר פוליטיקאי בכיר מאמץ גישה כזו, היא הופכת לא רק לעמדה אישית, אלא למדיניות, והפיגוע המוסרי הופך גם לפיגוע מדיני.
איך השיח וההתנהגות הזו מקבלים מקום גדל בישראל? זהו שילוב של גורמים פסיכולוגיים, חברתיים, פוליטיים ותקשורתיים שנבנים.
ערכים ובגרות
ההתמודדות עם התופעה הזו היא פוליטית (מישהו, כזכור, הבטיח שבן גביר לא ייכנס לממשלתו), אבל בעיקר תרבותית, חברתית וחינוכית. אז מה אפשר לעשות?
יש בהחלט מקום לפיתוח גאווה לאומית, אך זו אינה מתבטאת בצעקות, בהפחדות או בהשפלה של אחרים. אלא ביכולת לשמור על ערכי מוסר גם בזמנים קשים. להחזיק בכוח, אך להשתמש בו בשום שכל. להגן על המדינה מבלי לאבד את ערכיה.
הנורמליזציה של האלימות המילולית והפיזית היא סכנה קיומית. מקרה בן גביר מציב בפנינו אתגר. האם אנו רוצים להגדיר את עצמנו דרך כוחנות ריקה – או דרך ערכים, אחריות ובגרות? הוולגריזציה איננה רק סגנון, היא סכנה חברתית. היא מחלישה את הדמוקרטיה, פוגעת במוסר ומערערת את המרקם החברתי. ההתמודדות איתה לא יכולה להיות רק בקלפי, היא חייבת להתחיל בכיתה, בקהילה ובשיח היומיומי.
התרעות פיקוד העורף