כדי לייצר שינוי אמיתי, ארוך טווח מדינת ישראל נדרשת לקבל שתי החלטות אמיצות. הראשונה היא להחליט שהיא לא יכולה לחיות יותר עם ארבע מערכות חינוך שונות והשניה היא שהיא לא מוכנה יותר להמשיך לממן חינוך אנטי ציוני - גם של החרדים אך גם של הערבים.
משרד החינוך מחזיק מנגנון בירוקרטי עצום, מסורבל וחסר גמישות, כזה שמתקשה להשתנות גם כשהמציאות סביבו משתנה במהירות. עוד רפורמה נקודתית, עוד שינוי בבחינות או בתוכנית לימודים - כבר ממש לא מספיקים. נדרש כאן מהלך יסודי ואמיץ הרבה יותר.
מכוני המחקר ואנשי השטח מימין לשמאל תמימי דעים לגבי מה נדרש: ראשית, שחייבים לקבוע לימודי ליבה אחידים כתנאי לכל תקצוב ציבורי. אך הליבה הזו צריכה להיות חכמה ומאוזנת. היא לא יכולה לכלול רק מתמטיקה ואנגלית, אלא גם הכנה אמיתית לחיים במדינה מודרנית: מדעים, מיומנויות דיגיטליות, חשיבה ביקורתית ויכולות תעסוקתיות. במקביל, הליבה חייבת לעסוק גם בזהות ובערכים - יהדות, ציונות, דמוקרטיה ואחריות אזרחית. בלי בסיס ערכי משותף, לא ניתן לקיים כאן חברה אחת לאורך זמן. ומוסד שיבחר לא ללמד את עקרונות הליבה? פשוט לא יקבל תקציב מהמדינה.
אבל דווקא לצד הליבה המחייבת, יש להרחיב באופן דרמטי את החופש החינוכי. בתי ספר, מנהלים, מורים וקהילות צריכים לקבל אוטונומיה רחבה על מחצית מתכני הלימוד שאינם ליבה. בחברה מגוונת כמו שלנו, לא ייתכן שכל ילד ילמד בדיוק אותו דבר מאותה תכנית לימוד שאושרה בירושלים. חינוך אמיתי נולד מתוך קהילה, יצירתיות ואמון באנשי השטח.
כדי לבצע שינוי כזה, צריך לומר את האמת הלא נוחה: אין מנוס מפירוקו ובנייתו מחדש של משרד החינוך. זהו משרד ענק, בירוקרטי וחסין כמעט לכל ניסיון רפורמה. בלי מהלך עמוק ואמיץ כזה, נמשיך לטפל בסימפטומים במקום במחלה עצמה.
גם בעולמות הפדגוגיים נדרשים שינויי עומק בדמות היפוך פרמידה והשקעה בגיל הרך, ניהול לו"ז שבועי שאינו רק שעות לימוד. הפיכתו של המורה למנטור, הכנסה של גורמי טיפול וקהילה להיות חלק בלתי נפרד מבתי הספר, החינוך הבלתי פורמלי וחיזוקו.
מערכת החינוך אינה רק עוד שירות ציבורי. היא עמוד השדרה של החוסן הלאומי. היא המערכת שמכינה את הדור הבא של המוחות של ישראל - ההון האנושי שלנו. בכל דקה שאנו לא עושים את השינוי הנדרש אנו מסכנים את עתידה של מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף