הם חיים כאן, מכירים את החברה הישראלית ממקור ראשון, יושבים במרחבים מוגנים בזמן אזעקות, עובדים בשדות הסמוכים לגבול עזה, מסייעים בשיקום ערים ותשתיות ומקיימים קשר יומיומי עם משפחות וקהילות ברחבי הארץ. והם מצויים בקשר רציף עם קרובי משפחה, חברים ועוקבים במדינות המוצא שלהם.
בעידן שבו לאותנטיות יש לעיתים משקל רב יותר משיש למסרים רשמיים, מדובר בנכס משמעותי מאין כמוהו. לאחר 7 באוקטובר כניסתם של עובדים פלסטינים לישראל נעצרה כמעט לחלוטין, ונוצר מחסור חמור בכוח אדם. בתגובה לכך הרחיבה ישראל באופן דרמטי את גיוס העובדים ממדינות שונות ברחבי העולם.
עשרות אלפים הגיעו ממדינות רבות ובהן הודו, תאילנד, הפיליפינים, סרי לנקה, סין, מולדובה ואוזבקיסטן. עד סוף 2025 הועסקו בישראל, בענפי העבודה המרכזיים, כ־226 אלף עובדים זרים.
כך נפרשת רשת אנושית רחבת היקף המחברת בין ישראל ובין קהילות באסיה, במזרח אירופה ובאזורים נוספים בעולם. אנשים אלה מתקשרים באמצעות פלטפורמות שההסברה הישראלית מתקשה לא פעם לחדור אליהן. הם מדברים בשפות שונות ומשתייכים באופן טבעי לקהלים שאליהם דוברים ישראלים רשמיים כמעט שאינם מגיעים, ודאי לא באותה רמה של אמינות.
סרטון שמעלה עובד חקלאות מאזור עוטף עזה עשוי להתקבל בכפרים בתאילנד או בהודו בצורה יעילה יותר מכל קמפיין ממשלתי שתוכנן בקפידה. מטפל סיעודי שמשתף את שגרת חייו לצד משפחה ישראלית בזמן מלחמה מסוגל להעביר מסר ששום תדרוך לתקשורת אינו יכול לשחזר. דווקא משום שאנשים אלה אינם נציגים רשמיים של ממשלת ישראל, קולם ייתפס כאמין יותר.
הדיפלומטיה הציבורית מתחילה אפוא הרבה לפני מסיבת עיתונאים או קמפיין שמובילה שגרירות. היא מתחילה בתנאי העבודה, בהגנות המשפטיות ובאופן שבו בני אדם מתייחסים זה לזה ביום־יום.
לאחר 7 באוקטובר קיבל הנושא משנה תוקף, משום שהעובדים הזרים לא היו רק עדים לאלימות. חלקם הפכו לקורבנות ישירים שלה. סבלם יצר חיבור רגשי בין ישראל ובין מדינות המוצא שלהם, החורג בהרבה מעבר ליחסים כלכליים.
התרעות פיקוד העורף